ולפעמים ההצגה נמשכת ונמשכת...

הופעות זה דבר נחמד. בטח הופעות חווייתיות, שנוגעות ברגש, מעוררות אותך לחשוב. אז מידי פעם אני הולכת, בשביל החוויה וכל הדברים שהזכרתי, אבל אם יש משהו שלעולם לא אעשה - זה לשבת בשורה הראשונה. בדרך כלל בגלל המחיר, אני מודה (למה לשלם פי ארבע כשזה בדיוק אותו דבר כמו לשבת בשורה האחרונה עם משקפת?) אבל גם אם אין הבדלי מחיר, לא כיף לי לשבת שם. קרוב מדי, אינטימי מדי, מלחיץ אותי.

אבל יש הצגה אחת שבניגוד לרצוני, אני תקועה שם בשורה הראשונה. ההצגה הזו היא לא חד פעמית. קוראים לה "תרבות יום ו'" אצלנו בנווה צוף. היא התחילה לפני כמה שנים טובות, ונאמנה לקהל המסור שלה - היא תמיד מתקיימת. תמיד. למעט אותם פעמים נדירות שיורד גשם חזק או שלג, ואז המעטה הלבן והקר משאיר את כולם בבית, מתחת לשמיכות, ללא הבדלי דת ולאום, אידיאלים וכישורי משחק...

התסריט קבוע מראש, הלוקיישן משתנה מידי פעם, אפשר למצוא כוכבים אורחים אבל לרוב זו אותה משפחה, אותה ילדה עם פרצוף מלאכי שגונבת את ההצגה.

לפני שנה, כשעברנו ליישוב, התמקמנו בשמחה רבה בקרוואן האחרון, מול הנוף לתל אביב (בלילה בלילה אפשר לראות את עזריאלי), נהנים מהשקט והשלווה.

עד שמגיע יום שישי ואנחנו מגלים שזכינו בכרטיסים לשורה הראשונה, ללא מגבלת זמן או תוקף לכרטיסים. שומעים את דרשת המסגד הקולנית שנשמעת אלימה מפעם לפעם, את הצעקות ההולכות ומתגברות ככל שהמצעד מתרחק מהכפר, רואים אותם רצים על הגבעות ואת החיילים שלנו מתמקמים בכל פעם בהתאם ללוקיישן המשתנה. כשההצגה ממש מגיעה לשיאה, גם נשמעים קולות נפץ, ואנחנו מתמלאים בדמעות שנשארות איתנו עד קבלת שבת מהגז שמושפרץ שם (הם שם כבר ערוכים לזה עם מסיכות גז אישיות, כפי שראיתי בתמונות של שבוע שעבר).

חבר עיתונאי רצה לקפוץ בשישי שעבר לצפות בהצגה. הסברתי לו מתי זה מתחיל. הוא אמר שהוא מתעכב אז הבטחתי לעדכן אותו בזמן אמת מתי האקשן באמת מתרחש. כי אם אני כבר בשורה הראשונה מה אכפת לי לעזור לחבר... הזמנתי אותו לכוס מים בסיום ההצגה. ההצגה הקבועה של תרבות יום ו'.

אחר כך מסתבר שהוא הגיע באחד הימים המוצלחים יותר, היה הרבה אקשן. יצאה תמונה פצצה - "נשים פלשתיניות נואשות מנסות לשחרר ילד עם יד שבורה שנאגף על ידי חייל צה"ל". ושוב אנשי נבי צלאח עולים לכותרות, דבר שהם רואים כהישג אדיר, והרי יש להם אינספור יועצי יח"צ שעוזרים להם להשיג את האייטם המנצח.

***

אני מרגישה שאנחנו פה, על ההר ממול, כבר לא יודעים איך לאכול את ההצגה הזו. התסכול והכעס על עיוות המציאות צפים בכל פעם מחדש. וכבר היו פה אינספור כתבים, וחלק באמת רצו לשמוע ולהבין, וחלק פשוט השתמשו בנו כשחקנים משלימים לסרט, מצלמים ומצטטים ומוציאים מהקשרה כל מילה שנאמרת על ידינו. וההצגה נמשכת, כל יום שישי, תמיד. כמה פעמים כבר נסעתי ליד היישוב בזמן ההצגה הזו מבלי לחשוב יותר מדי, ממהרת להגיע בזמן לשבת. אני יודעת שכשהם מסיימים את ההצגה, הם מן הסתם עושים את אותו דבר. מגיעים הביתה, ואם היה יום שישי מוצלח הם ישר מעלים לפייסבוק את הסרטונים. יכול להיות שפיתחתנו גם סוג של אדישות להצגה הקבועה הזו. מה שכן, אנחנו יודעים שכשההצגה נגמרת, החיים האמיתיים מתחילים. שאותם שחקנים בהצגה לא יחשבו פעמיים לפני שיגיעו לשער, בשעת לילה מאוחרת או באמצע ארוחת החג שלנו, לבקש טיפול רפואי בגלל מחלה, תאונת דרכים או סתם תחושת עילפון. אנחנו יודעים שאנחנו לא נחשוב פעמיים האם לקפוץ לשער ולתת עזרה ראשונה לכל מי שזקוק לה.

***

בכל פעם שאני יושבת מול מבקרים מחו"ל, עיתונאים, סטודנטים, מנהיגים פוליטיים, ושואלים אותי על שכנות בינינו לבין הערבים, אני בוחרת באמת שלי. אני רוצה לחיות בשלום. אני רוצה לחיות בשכנות טובה. אני תמיד מזכירה בגאווה את בעלי שעובד יחד עם קבלנים ערבים מהאזור. את זה שלמדתי ערבית בתיכון כי האמנתי שזה חשוב (אפילו כשהחוג נסגר כי התחלנו 40 בנות וסיימנו 3). אני מספרת שהייתי רוצה את החופש והיכולת לבקר בכפר ממול ושהם יבקרו אצלנו. כאמהות מול אמהות, בני אדם מול בני אדם, אנחנו חפצים בשקט ושגשוג.

אבל אחרי זה באוטו, עוברות לי בראש התמונות של האמהות האלה שאני מדברת עליהן, שגרות על ההר מולי. אלה שמצולמות ללא הרף כשהן מחזיקות סלעים בידיהן, שבגאווה שולחות את ילדיהן להתגרות בחיילים. אותן אלו האמהות שגם מככבות בסרטון ומרביצות בעצמן לחייל. עיותני העולם מפרשים את התנהגותן כהתנהגות של נשים נואשות שאין להם מה להפסיד, אבל הסתכלות לעומק (שלא באמת מעניינת את התקשורת) מראה בחירה מודעת שלהן לעסוק באלימות, לחנך לאלימות, לראות באלימות דרך חיים. 

הנשים האלה שיוצאות להפגנה על מעיין שלכאורה היווה עבורם מקור מים חיים (כמות המים המועטה שיש שם פחות מסתדרת עם הטענות האלה), אבל מה שהן באמת צועקות הוא על איך בדם ואש הן יכבשו את פלשתין. פרשנות פוסט-מודרנית שלי - הן מן הסתם מתכוונות לדם שלנו, היהודים, ולאש שתבער בבתינו. הרי זה מה שהם מנסים להשיג בהצתות בלתי פוסקות שמתרחשות תדיר ליד היישובים.

ההצגה נמשכת, השחקנים הולכים ומתמקצעים, התמונות מכות כותרות, והפער בין ההצגה למציאות הולך וגדל עד כדי כך, שאולי הוא בכלל מתגמד ומה שנשאר להם זו ההיאחזות בהצגה שהשתלטה להם על החיים.

"איך את מדמיינת את סוף הסכסוך?" שאלו אותי היום. עניתי משהו ארוך עם הרבה מילים ונראה היה שהתשובה שלי הספיקה, אבל כשהגעתי הביתה בסוף היום עניתי לעצמי, שהסכסוך יוכל באמת להסתיים - במקום שבו ההצגה ההזויה והשקרית הזו תיגמר ותפנה את מקומה לטובת החיים האמיתיים.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם