לא שקופה

"מצטרפים אלינו לחורשת טל?", הוא עונה לי בצהלה. "מהזה כיף פה, מצאנו בונגלוס ממש ליד המים, פשוט אדיר".

ואני רק התקשרתי לשאול אם הם בבית ואפשר להזמין את הבן שלהם לשחק עם שלי, אבל זורמת ועונה בצחוק מעושה: "חצופים... דיברנו על זה בשנה שעברה, לא אמרנו שאתם קוראים לנו כשאתם יוצאים לטבע?";

הוא עונה: "ודווקא מה זה חיפשנו עוד משפחה שתבוא איתנו, שיהיו לילדים חברים טובים, את לא מבינה איך כיף פה!";

ואני חושבת לעצמי בצעקה – מה אני? לא משפחה?

אז כבר שש שנים שלא מזמינים אותנו לטיולים. שואלים למה? כי אנחנו לא ממש כמו כולם.

יש עניין עם נשים גרושות בישובים שלנו. לא רק מטיולים אנחנו מודרות, גם מסעודות שבת ואירועים אחרים.

"החוויה של 'מותרת לכל אדם' כגרושה דתיה, יש בה משהו לא פשוט", אמרה אחת הנשים שפגשתי לאחרונה. יש נשים נשואות שבוודאות מוציאות אותך ממעגל ההזמנות לשבת כי הבעל שלהן העיז להגיד לך 'שבת שלום' בחיוך ליד בית הכנסת. וואלה, הוא אומר לי את אותו משפט עם אותו חיוך, עברו 15 שנים, מה חדש... אבל פתאום כשאני בלי כיסוי ראש, שומרת על הגזרה כי (לצערי) אני לא בהריון כל שנה וחצי - יש נשואות שזה עושה להן לא טוב. אז מה רצית? שאני אתחבא בבית? תכל'ס אולי זה רעיון לא רע... אבל כשהוא יוצא למילואים היא הכי נזקקת בעולם, אפילו מתקשרת לבקש עזרה. ומה איתי? תמידית לבד, עניין שבשגרה.

לא, אני לרגע לא מתלוננת, באמת באמת. אלה החיים שלי, זו המתנה שקיבלתי מהקב"ה, ולמיטב הכרתי, אני מתמודדת סבבה; על אף, למרות ובזכות. בדרך כלל מחייכת, נמרצת, פעילה, מלאת חוויות ואפילו מוצאת זמן להתנדבות. אבל בלילה, כשכולם מתכנסים לבתים, אני לבד.

שבת כן שבת לא אני לבד. כן, זו הסיבה שקניתי במכולת שתי עגבניות ודלורית אחת, הכנתי לעצמי סעודת שבת בעצמי. כי הילדים לא פה. אז מתכונים את יכולה לבקש ממני במפגש ההוא במכולת, אבל את לא תראי את תכולת הסל שלי. ובתפילה כשאת שואלת איפה הילדים אני שוב עונה, אצל אבא שלהם, ואת פוערת עיניים בתימהון כאילו זו לא המציאות כבר שש שנים, שבת כן שבת לא... אז אל תשאלי איפה אני עושה קידוש, זה בסדר, הכנתי דלורית וסלט ויש יין טוב. כבר למדתי. אני אפילו נהנית מהשקט הזה פעם בשבועיים, יקיצה טבעית בשבת בבוקר, ספר טוב אחרי התפילה. בהתחלה היה קשה להיות לבד אז נסעתי, כל שבת שנייה. אבל באמת שאחרי שבוע אינטנסיבי עם הילדים ובעבודה, אין לי שום חשק לארוז, לנסוע, לישון במיטה זרה ולחזור עייפה במוצ"ש עם תחושת ריקנות. את זה יש לי בשפע מתי שארצה. 

יש שלוש משפחות שאני מרגישה בנוח להזמין את עצמי אליהן כשאני לבד. "זיכית אותנו כשהתקשרת ביום שישי", הוא אומר לי בעיניים מחייכות ואשתו עונה שהם על כך שמחים שאני פה. מרחיב את הלב. השכנים הצמודים שלי שואלים כל יום שישי איפה אני השבת ואם אני עם הילדים או לא ועוטפים אותנו באהבה. מולם אני מרגישה פשוט אישה רגילה. אנחנו מחליפים תשורות קטנות ובכל יום שישי מבשלים טיפה יותר ממשהו מיוחד ושולחים מעבר לכביש חלות, סלטים, עוגות וכתבות מעניינות מהעיתון (טוב, זה רק הם, כי אין לי מנוי לעיתון). כיף לי כשהם מבקשים עזרה בארגון אירוע או שואלים מברגה, כיף לי לבקש מהם לשלוח את הבן הבוגר לעזור לי להרים משהו כבד או לבדוק מה עם הילדים כשאני מאחרת. פשוט שכנות טובה. איתם אני לא שקופה.

ויש את החברה המדהימה בקצה השני של היישוב שכשנתקעתי בפקק אדיר אספה את הבן שלי וגם הגישה לי שניצל ופירה כשהגעתי לאסוף אותו מרוטת עצבים באיחור של שעתיים. ויש את השכן שתמיד יבוא בחיוך לסגור ברז דולף או לגזום שיח סורר. והכי שווה זה החבר שמתקשר שהוא מוציא את הקטן יחד עם הבת שלו ולוקח אותם לשלג באריאל.

גם בשבתות (וכל חגי ישראל) שהילדים כן איתי, אני זקוקה לכם. ואמרתי את זה כל כך הרבה פעמים. וצעקתי את זה. וביקשתי עזרה לקראת בר-מצוות. ובסוף לא חגגנו את הבר-מצווה ביישוב (נעזרנו בסבא בבית הכנסת של המושב) וגם בחגים אנחנו נוסעים, תמיד... לא נהוג ביישוב מניין שיוויוני (וזה ממש בסדר מבחינתי) אבל אתם אלה שיושבים שם בעזרת הגברים, אני יכולה להביא את הבנים רק עד פתח הדלת. משם קחו אחריות. אין לי ברירה בעניין הזה. צעיר בניי, שמתלווה אליי לתפילה לעזרת הנשים, שאל אותי לא מזמן עד מתי מותר לו להיכנס איתי ובאינסטינקט עניתי לו שעד גיל 12, למרות שאני יודעת שבעוד שנה הוא כבר לא ירצה להיכנס לעזרת הנשים למרות שהתפילות שלנו יחד כל כך מתוקות, כל כך... והגדולים שלי, נכנסים, לא מוצאים את מקומם ומוותרים ויוצאים, ולי עצוב, מאוד.

לפני שנה, לקראת סוכות, פצחו במיזם סיוע לבניית סוכה. שמחתי לגמרי, תמיד לא נעים לבקש עזרה וקצת גדול עלי לבצע לבד. שלחו שני נערים מתוקים שבמשך יומיים עשו עבודה של שעה, אבל חימם לי את הלב, באמת.

מצד שני, בדיוק באותו קיץ, בעת שהתרחשה בדרום מלחמה אמיתית, חילקו לילדי אנשי המילואים מדליות והפתעות. גם אבי ילדיי היה שם חודש פלוס. אפילו אחרי שהתקשרתי למי שארגנה את המחווה ושאלתי בנימוס אולי שכחו את הילדים שלי כי אבא שלהם לא גר בישוב, ולא התפלאתי לגלות שגם בסיבוב הבא הדירו אותם מרשימת ילדי האבות הלוחמים.

אני ממש לא מצפה ולא מעוניינת שיפסיקו לחגוג זוגיות זוגית בט"ו באב או שיפסיקו לפרסם שכניסה למסיבת פורים היא בתחפושת זוגית בלבד או שיבטלו את שיעורי הזוגיות בישוב. להיפך, זו הנורמה, אף אחד לא צריך לקחת אחריות על המצב שלי. אבל מידי פעם תמשיכו להיות חברים, כמו פעם. כן, אני פה. לפחות בינתיים. ולבד, עד להודעה חדשה (כן, כן, אשמח שתכירו לי את המקסים שבדיוק התאלמן ויושב לידכם בעבודה). ופעם אחרונה שבדקתי, אני לא שקופה...

אז תסתכלו מסביבכם, יש שם נשים מדהימות (וגם גברים) שבסך הכל משהו הוסט במסלול החיים שלהן. הן לא מקשה אחת, לכל אחת יש את הסיפור שלה, האיכויות, הרצונות, הצרכים והיכולות שלה. וגם אם לעיתים הן מוגבלות מעט בתקציב, בלו"ז בכוחות או אפילו בידע, הן לא צריכות רחמים, הן צריכות חיוך, חיבוק, ולפעמים גם הזמנה למשהו כיפי ומשמח.

וכן, אנחנו מאוד רוצים להצטרף אליכם לחורשת טל! מאוד.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם