10 שנים אחרי: עוד צד לגירוש

מסתבר שלקבוצת ריצה של נשים יש עוד מעלה, בנוסף ליתרון הבריאותי. מדובר על הפן הסוציאלי. תכל'ס, הכיף הגדול של הריצה הוא השיח, קבוצת התמיכה שנוצרה, במיוחד כשאת היחידה שמצליחה להמשיך לדבר גם בעליות שבין טלמון לנריה, וכולן נאלצות להקשיב לך. המסקנות והמשך הדיון נעשה כבר במישור.

השבוע התנשפנו על נושא מאוד אקטואלי: 10 שנים לגירוש מגוש קטיף. הנושא נפתח ומצאתי את עצמי נשפכת ומספרת לרצות את הצד שלי, מה חוויתי ומה עובר עלי כיום. ומאירה הרצה הצמודה הכריחה אותי להעלות את זה על הכתב.

הסיפור שלי מתחיל לפני 38 שנים כשעברנו - אני ילדה בסיום כתה א' - הוריי ואחיי הצעירים לחוף ים אחד גדול. לא היה לו אפילו שם בעברית, רק בערבית. באמת היה שם רק חול וחול. עם עוד שתי משפחות עם ילדים וכמה רווקים, הוריי הקימו את המושב הראשון בגוש - נצר חזני, כשהחברה שלי הן שתי בנות בערך בגילי וכמה אחים צוציקים.

ילדות יחפה, כי הסנדלים נעלמים בחול וחבל סתם לקנות; ילדות שבה נוהגים בטרקטור מגיל 12, ילדות בה הבית הראשון שלי הוא חממות העגבניות, כי שם אמא גרה, הבית השני – הים, הבית השלישי - חוות הסוסים, ורק הרביעי - הבית בו ישנים.

וזה הולך ככה: מחזור א' בבית ספר יסודי (10 ילדים, שתי כיתות מצורפות), מחזור א' בחטיבת בינים (נאלצו לבנות חטיבה בגוש כשגילו שחברתי ואני חוזרות כל בוקר בחזרה עם נהג ההסעות שהיה אמור להוריד אותנו בנתיבות), מחזור א' באולפנת נווה דקלים (שמונה בנות בכיתה, כשאבא שלי הוא המורה שלי בחצי מהמקצועות). ולכן אפשר להבין מדוע כשיצאתי לשירות לאומי ונישאתי חיפשתי משהו חדש ונוף שונה.

ואז עברתי להקים את היישוב טלמון.

אך תמיד תמיד הבית האמיתי שלי היה בנצר חזני, ובכל שבת ובכל קיץ היה ברור שאנחנו במושב, למרות המרחק, גם בתקופות הקשות של הטירור והפיגועים.

בתקופת טרום הגירוש עברתי עם משפחתי בחזרה לבית ילדותי למספר חודשים. בניתי שם מערך של קיטנות וגנים לילדי השב"חים, והיינו פעילים נגד הגירוש.

מצאתי את עצמי בכל התקופה תומכת ומחזקת את כולם, ואפילו את אימי הגיבורה, הרי אותם אוטוטו מוציאים מהבית והם הולכים אל הלא נודע.

רק כשעליתי על האוטובוס שהוציא אותנו מהגוש הבנתי שאני אל הבית שלי, אל המקורות שלי, אל הילדות שלי - כבר לא יכולה לחזור. הרגשתי שמנתקים אותי מחבל הטבור, ואז הכל פרץ בבכי ובצעקות שהמשיכו עד שהגענו לכותל.

מהכותל, חברי המושב ומשפחתי המשיכו למאהל בתל-אביב, ומשם לבית הארחה בחיספין, ואני נפלתי הביתה. הרי הייתי חייבת לחזור לעבודה אחרי היעדרות ממושכת כל כך, ולנסות להחזיר את המשפחה לשגרת חייה. במקביל משפחתי המורחבת במשבר קשה, ללא בית, ללא חפצים. נאלצתי להיות החזקה, לנסוע לבקר ברמת הגולן, לארגן את החתונה של אחי שהתקיימה חודש לאחר הגירוש, לארח את שבת החתן ולדאוג לעשות שמח כי כולם כל-כך ירודים, ולהחזיק את כולם מעל המים.

ב"ה כולם עברו לקראווילות, פותחים את המחסנים הניידים עם החפצים מהבית שנארזו על-ידי החיילים ונציגי המשפחה במהירות (מתברר שכשגברים אורזים, חצי מהדברים נשארים בבית שנהרס).

אני מקבלת לשמירה את כל אלבומי התמונות, מכתבי הילדות שלי ושל אחי, הרי אין מקום בקארווילות לחפצים מיותרים.

כולם מתחילים בתהליך השיקום הארוך, הכולל טיפול קהילתי, טיפול פסיכולוגי אישי, הקלטת עדויות על-ידי מוזיאון גוש קטיף, ואיפה אני בעניין? אני לא מסוגלת לראות תמונות מההרס, סרטים שנעשו, תמונות מבית ילדותי. אבל אני לא מהקהילה, אין לי צורך בטיפול, אני חזקה ותומכת.

כבר לא נעים לי לספר לחברים ביישוב על הקשיים של המשפחה, כמה אפשר לקטר, כמה אפשר לשמוע כבר על המגורשים המסכנים, כמה פרויקטים, עבודות שורשים ושיחות בוקר הילדים שלי יכולים לעשות בנושא. כבר עברו הלאה, מיצו.

משפחות המושב סוף סוף עוברות לבתי הקבע. אני מלווה ועוזרת להוריי ואחיי במעבר, שמחה על כל משפחה שנכנסת סוף סוף לבית קבע חדש, מלווה את אמי בבניית בית הכנסת החדש.

חוגגת איתם בחנוכת הבית.

ופה משהו אצלי מתחיל טיפ-טיפה להיסדק. הרגשות מעורבים. זה כבר לא הקהילה שלי, אני אורחת שם אצל משפחתי וחבריי מהמושב. אוהבת להיות איתם, אך זהו לא בית ילדותי.

ככל שהזמן עובר הגעגועים קשים יותר, ככל שאדם מתבגר הוא מוצא את עצמו מחפש את שורשיו ומתחבר למקורות שלו. לי אין כאלו. שלי נהרסו, נמחקו. הזכרונות עולים וצפים, והגעגועים גוברים עד כדי תחושת מחנק לעיתים קרובות יותר ויותר.

אבא שלי לוקח את נכדיו לטיול שורשים בארצות הברית. את זה אני לא אוכל לעשות.

נפתחות קבוצות של צעירים בוגרי הגוש והמושב בפייסבוק, כדי לספר, להיזכר, אני חברה בכולם אך שייכת לא שייכת, לא מצליחה להזדהות, אולי נפלתי בין הכיסאות? 

תוהה כמה רבים יש כמוני שנפלו בין ההריסות.

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם