"תל-אביב תהיה ז'נבה"

אם רוצים להבין את תל אביב, חייבים לנסוע לביקור קצר לאיזו ארץ מערבית אי-שם בעולם שמעבר לים, כי דברים שרואים משם באמת לא רואים מכאן. מאות ביקורים בתל אביב לא הצליחו לגרום לי להבין את מה שביקור אחד קצר באירופה הצליח.

זה מתחיל כבר בשדה התעופה, בדיוטי פרי הזה שגורם לך להרגיש איש העולם הגדול. "פרי" זה שם המשחק, חופשי ומאושר אתה עוזב מאחוריך הכל ויוצא לחופש. ההכל הזה כולל בתוכו את הבית, העבודה, ובעיקר את המתח המטורף והאינטנסיבי שסובב אותנו כאן בארץ. בנתב"ג הדרכונים הזרים בשלל הצבעים מזכירים לך שאתה בניגוד להם ישראלי, וזה אומר שאתה מכאן; אבל בבידוק הדרכונים במדינה בה הרגע נחתת אתה עוד אחד מהמון תיירים מכל העולם שהגיעו לביקור, וזה הרגע שאתה רוצה להיות כמו כולם. סים מקומי משחרר אותך מכל שאר הדברים שעדיין קשרו אותך לארץ, והנה אתה כבר נטול דאגות, נוהג לך על הכביש המהיר לעבר מרחבים ירוקים. הירוק הוא לא סתם הצבע המעטר את קירות בתי החולים, הוא מרגיע, זו התכונה העיקרית שלו, הוא אפילו קצת ממסטל, כל כך ירוק שכואב בעיניים.

תוסיפו לזה את כמויות המים, נהרות, אגמים, מפלים וגשם ידידותי כל יום בין שתיים לארבע שמשקה באלגנטיות את אלפי האדניות והעציצים שנמצאים בכל מקום. ממבט קצר של תייר ישראלי עולה מסקנה מיידית ראשונית, החיים תותים! התחושה הגלובלית הזו, כשכולם משלמים ביורו, בשילוב החיים נטולי הדאגות, מעצימה את ההבנה שהם כאן זכו בכל הטוב הזה ורק אנחנו תקועים עם הסכסוך.

חריגים, שונים, מוקצים מחמת מיאוס, תקועים במדינה יבשה ממים, מוחרמים ומושמצים, ובהכל הכל אשם הסכסוך. אם רק היינו יותר אוניברסאליים, אם לא היינו כאלו פנאטים, רק קצת יותר אירופאים, פלורליסטים, ליברלים, אז גם אנחנו היינו יכולים. מה בסך הכל ביקשנו? להיות נורמליים! וכשחושבים על זה לעומק, זה באמת מפתה, זה ממש עושה חשק להיות כמו כולם. לחיות את החיים נטולי הסכסוך האלו. ולכן הדבר הכי נכון לעשות הוא לנסות להתרחק מהמכשול הקטן הזה שדופק כאן את כולנו - המכשול היהודי. היהודי שבנו הוא זה שבעומק העניין תוקע אותנו ומרחיק אותנו מכל הטוב והיפה הזה, ולכן הכי טוב שנתקע אותו כמה שיותר עמוק במזוודה, אם אפשר גם לדחוף אותו לבוידם זה יהיה מצוין. תל אביב, כמשל כמובן, מסתכלת מערבה ורוצה להיות ז'נבה, רוצה להיות עוד מטרופולין בעולם הגדול, ומה שמונע ממנה את זה זו החטוטרת היהודית, זו שמאוד בולטת אם מפנים לרגע את המבט לכיוון מזרח. מודה שלרגע יכולתי גם אני להזדהות עם הכמיהה. כמה פשוט זה נראה משם. אבל רק לרגע. מי שמבין שאת היהודי שלנו אי אפשר להעלים, שהוא תמיד יהיה שם, ובעל כורחנו, גם אם לא נרצה, הוא תמיד ידרוש מאתנו להיות אחרים; הוא תמיד יעצב את חיינו בצורה שונה ותמיד יתבע מאיתנו אתגרים ומשימות אחרות, הוא יעמיד את חיינו כאן בלב סכסוך תמידי בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו; מי שמבין את זה יודע שכאן חוקי המשחק שונים. ולכן הוא לא חולם שתל אביב תהיה ז'נבה. יש לו שאיפות אחרות. הוא גם מבין שיש לו לתת לעולם הרבה יותר מירוק מרגיע ומים זורמים, יש לו שליחות עמוקה של עם שנולד כדי להאיר את העולם, ומה לעשות, המשימה הזו כוללת בתוכה הרבה אתגרים והתמודדויות. עם הפנים מערבה, כל כך בקלות אפשר לשכוח את כל זה, וכשהרצון העז להיות כמו כולם דוחף קדימה, אני יכולה היום להבין יותר טוב לאן תל אביב מנסה לקחת אותנו.

ודווקא בגלל זה אני חוזרת הביתה להרי בנימין, מבינה שגשם לא ישקה לי כל יום את העציצים הנמקים להם בשנת השמיטה, שהירוק שמככב כאן על ראשי ההרים שמור רק למספר מצומצם של חודשים בשנה, לרוב צהוב ויבש כאן; מעיינות יש בצמצום וסכסוך יש בשפע, אבל אני יודעת שאלו הם חיי, זו המשימה שלי, ואני לא מתכחשת לה. אני שלמה ואוהבת ומודה על הזכות להיות חלק מהעם הזה, לשלם בשקל ולא ביורו, לאכול כשר ולשבות בשבת. זה מה שאני רואה כשאני מפנה את הפנים מזרחה. ובאשר לתל אביב, מקווה שגם שם יבינו למרות הנסיעות הרבות מסביב לעולם שככה זה כאן. אין סיכוי שנהיה ז'נבה. אולי כדאי להתחיל לחלום על עיר אחרת. יש לי גם הצעה בשבילם - ירושלים.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם