זמן להצמיח כנפיים

לנסות לאחוז את החבל משני הקצוות, להיות אמא טובה, מעניקה, חמה, אוהבת, מלטפת, מחבקת; לנסות להגשים את עצמי, לזרום עם היצירתיות שמרגישה שזועקת לה מתוכי, תני גז! תני ביטוי, תגשימי, תתפתחי, אל תפחדי; לנסות למצוא את האיזון, לנסות לא להלקות את עצמי על חוסר האיזון, לגרש את ייסורי המצפון, להקשיב לקול שלוחש שזה בסדר שאמא רוצה גם וגם והילדים יגדלו בריאים כשיראו שאמא מאושרת.

זה בערך מה שרץ במוחי 7\24.

אני אוטוטו בת 39, חוגגת לעוד חברה החלפת קידומת מרגשת, ואנחנו מדברות, על החיים מגיל ארבעים, על החלומות שפתאום מאפשרים להם לצאת החוצה, שפתאום יותר קל להם לצאת, על המשפחה שהספקנו להקים והילדים שילדנו, מתבוננות בגאווה לאחור, ואז מיד קדימה, לעתיד.

כי בגיל הזה, משהו נפתח פתאום, משהו בנו מאפשר לנו יותר לצאת מהקונכייה, להיות גם לא מושלמות, כאימהות. אז הבית לא יהיה מבריק והארוחה תהיה מאוכל תעשייתי לפעמים ואני אתחיל לבשל לשבת בשישי אחר הצהריים ולא אזמין אורחים חצי שנה. כי מותר לי, כי זקוקה לזמן עם עצמי, כי רוצה לגדול, להתפתח, להצמיח כנפיים.

אני עובדת על מופע חדש, כבר קרוב לשנה הוא מתבשל בתוכי, ואני יודעת שאני חייבת ללדת אותו, ואני מתפללת שהפעם לא אתן לדחיינות והעצלות שתמיד מתייצבות לצידי כשיש עבודה קשה - לנצח. הפעם אני אגיע לקו הסיום, לא אנום ולא אשקוט עד שאלד אותו, את המופע הזה, ואלחם בכל הקולות והפחדים.

  

אז איפה היינו? אה כן, מופע חדש. מה שגורם לי במיידי לרצות לצפות בכמה שיותר הצגות תיאטרון, מה שנותן חומר למחשבה, גורם לביטחון עצמי (הי, גם אני יכולה! המופע הזה לא בשמיים, והאולם מפוצץ וכולם כאן מריעים ומוחאים כפיים, אז גם אני! כן גם אני!), מגרה את כל החושים, בקיצור הכרחי לכל אשת תיאטרון. אממה, רגע אחרי שאני מזמינה זוג כרטיסים לאותו מופע תל אביבי, הבת שלי חוזרת עם הזמנה למסיבת סיום של בית הספר. אבל כבר הזמנתי! ואני חייבת ללכת! ולמה בית הספר מתקיל אותנו, ההורים, רק כמה ימים לפני? אבל בשנה שעברה נבצר ממני להגיע למסיבת סופשנה כי הייתי בשנת אבל, והברזתי כבר משתי אסיפות הורים, אז אני אלהטט! מומחיותה של כל אמא מצויה.

ללהטט.

וכך אני מוצאת עצמי מתייצבת עם הבת ראשונה למסיבה, מוכנה ומזומנה, מידי פעם פוזלת לכיוון השעון, משתדלת שהבת לא תשים לב לכך, ועסוקה בעל כורחי במינגלינג עם אימהות רבות שעוצרות אותי לשיחה קלה, כשאני רוצה להעניק את מלוא תשומת הלב לבת שלי, בשעה ושבע הדקות שאני כאן איתה. הזמן עובר מהר, אני נפרדת ממנה בנשיקה, מבקשת סליחה ורצה לרכב, תוך כדי שאני מצלצלת לאמא שישבה לידינו לבקש שתיקח עליה חסות, ולברר אצל הבעל אם במקרה יכול להגיע לפני הזמן, ולא, לא לבית לשמור על הילדים, למסיבה, כי הילדה שם לבד, מסכנה. הילדים כבר יסתדרו בבית עם האח הגדול. מקסימום קצת מריבות וצעקות ובלאגן, כרגיל...

ואני רצה מחוסרת נשימה עם חברה נוספת, ומחליטה שאין לי ייסורי מצפון, לא, זה לא יעזור לי פשוט, אז למה. זהו, החלטתי, עזבתי, אני רצה להצגה, הי הצגה! בתל אביב העיר הגדולה ללא הפסקה! גם לי מגיע הפסקה... מזכירה לעצמי לקנות לה רק איזה משהו קטן בחזור, לפיצוי. אבל מה אני עושה עם שבוע הבא, כשהבן חוגג סיום 8 שנות לימודים בבית הספר היסודי, ובדיוק באותו ערב נקבעה לי כבר מזמן הופעה? וכל השמיניות באוויר שניסיתי לעשות לא הועילו, הוא, יחד עם אביו ואחיו הקטנים יישבו במסיבת סופשנה, ואני במקרה הטוב אגיע לקראת הסוף, שוב מחוסרת אוויר, לחיים סמוקות מהמופע, מנסה להסוות את תחושת הסיפוק במבט מתנצל. הוא כבר הרגיע אותי, הבן, "אני אומר רק חצי משפט בסרט שהפיקו, ואפשר לצפות בו בבית, שטויות"; אבל איך אני אסביר לו שהבושה מכרסמת בי, שאחרי שנה שלמה אני אפילו לא יודעת איך המחנך שלו נראה? כלומר דיברנו אינספור פעמים בטלפון, אבל לכל אסיפת הורים שלחתי את העזר לצידי?

ובדרך להצגה התל אביבית, כשחברתי ואני דנות שוב בגיל ארבעים הזה, בשאיפות והחלומות והילדים שגדלים והנסיעה הבלתי נגמרת להצגה בפקקים הבלתי נגמרים של איילון, אני יודעת שגיל ארבעים זו רק ההתחלה. התחלת התעוזה לשחרר מכל המושכות, כי עדיין יש להטוט תמידי, אבל עכשיו אנחנו חכמות קצת יותר, מאפשרות לעצמנו לנפנף בכנפיים, וכבר מצליחות לראות מעבר לאופק את מסלול ההמראה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם