אנשי המערה

נדמה לי שהזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא של הילדה הקטנה שהייתי כשניצבתי במערת המכפלה, מביטה בפליאה על התקרות המקומרות הגבוהות, המקושטות. אז היה נדמה לי שהקישוטים על התקרה יפהפיים, שהמערה הזו היא בעצם ארמון פלאים, שהקימורים גבוהים גבוהים ורחוקים.

כילדה, כך אמרו לי, הלכתי עם אבא מידי שבת מקרית ארבע למערת המכפלה (שם גם הייתי כשפרצה מלחמת יום כיפור, לחרדתה של אימי שנשארה בבית עם תינוקת). את זה אני כבר לא ממש זוכרת, אבל אני זוכרת היטב שכשגדלתי וכבר עזבנו את קרית ארבע, בכל פעם שחזרתי אל המערה לא הבנתי איך זה התנמכה לה כל כך התקרה והאולמות עצומי-המימדים התכווצו.  


ילדה קטנה על מדרגות מערת המכפלה. והילדה הזו היא אני

אבל ארמון ילדותי רב הקסם לא איבד עם השנים מעוצמתו. הוא ניצב בלב חברון מלא הוד והדר, אולי בלב מרחבי יהודה ושומרון כולם כמו לב פועם, שמזרים את הדם, שנותן את החיים, שאי אפשר בלעדיו. אולי כמו עמוד שדרה, של תפיסת עולם נחושה שלא מתכופפת ולא מוותרת לקשיים. אולי כמו איזה חבל טבור מימינו אל עברנו המשמעותי ביותר, חבל טבור שאי אפשר לנתק. כשעומדים מול המערה אי אפשר שלא לשאול, מה זה אומר לנו, שקבורים כאן אברהם, יצחק ויעקב אבותינו. שרה רבקה ולאה אמותינו. הרי לא נותר לנו מהם שום דבר פיזי, מוחשי, שאפשר כמו לגעת בו, מלבד מקום קבורתם. ומורשת רוחנית שעד היום אנו הולכים לאורה והיא חיה ונושמת ועמוקה מיני ים ומשמעותית למיליוני אנשים בכל רגע ורגע למרות אלפי השנים שחלפו.

חברון כולה משדרת עוצמה גדולה. לפני קצת יותר משבוע הובא  בה למנוחות הרב לוינגר, מנהיג חידוש ההתיישבות בעיר ובמרחבי ההרים שסביב לה, עד השומרון. כילדה לא הצלחתי להבין את דבריו, אבל גדלתי על הערכה עצומה לאיש, וגם למרים אשתו. אבא סיפר לא פעם איך נתקל כסטודנט צעיר באוניברסיטה במודעה שמבקשת להצטרף למתנחלי חברון. בליל הסדר המפורסם במלון פארק הוא אמנם עוד לא היה, אבל אחר כך נפשו נקשרה בנפשם של אנשי חברון המחדשים את ההתיישבות בה, פחות מ-40 שנה מאז נרצח אחרון תושביה היהודים בתרפ"ט. הוא הצליח לשכנע את אמא להתחתן בה וגם לגור בבניין הממשל הצבאי, עד שממשלת ישראל הקימה את קרית ארבע. כשמשה דיין שר הביטחון שקל להוציא צו גירוש ליהודים ממערת המכפלה בעקבות תקרית הכנסת דגל למערה בניגוד לנהלים (תקרית שהתפתחה למרדף מעגלי אחרי הדגל בין המתנחלים לחיילים) הוא הזמין אותם קודם כל לשימוע. הרב לוינגר הטיל על אבא להכין שיעורי בית. הוא תמיד ידע להרחיק ראות, וגם הפעם צפה את הטיעונים של השר. ובדיוק כמו שצפה הרב, דיין פתח בטיעון נחרץ: "ממתי בית קברות זה בית כנסת?".

הרב לוינגר נתן נאום נחרץ על אבות האומה. הרב ולדמן גם הוא אחריו. ואז אבא, שהכין שיעורי בית כמצוות הרב לוינגר (בעידן שאין בו גוגל)  סקר את תפילת היהודים במערת המכפלה בכל התקופות - הרומית, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית. התקופה הירדנית היתה המשפילה ביותר – יהודים לא הורשו להיכנס והם התפללו על שבע המדרגות שבחוץ.

דיין התרשם. חקר ושאל לפרטים. ובסופו של דבר לא רק שלא הוציא את צו הגירוש, אלא שידרג את שעות התפילה ליהודים ואת מעמדם במערה. עד אז הוא נקט בגישה שלפיה היהודים הם תיירים במסגד מוסלמי. מעכשיו הבין שהמקום ראוי להיות בית כנסת לא פחות ממסגד. את השימוע, אגב, הוא ערך בביתו בתל אביב, ואת האורחים מחברון הוא קיבל בחביבות גדולה, כשהוא מציג בפניהם עם בואם תצוגה מרשימה של עתיקות שדודות.

לימים, אחרי האירוע הקשה המכונה "טבח גולדשטיין", כשדודי צבי היה ראש המועצה בקרית ארבע, וועדת שמגר שקלה לבטל את נוכחות היהודים במערה, הוא התקשר לאבא לבקש את החומר כדי שיוכל גם הוא להופיע בפני הועדה. הוא חזר בפניה על ההשתלשלות ההיסטורית המרשימה, ונשיא הועדה שמגר הכניס את כל הרקע ההיסטורי לסיכומי הועדה. "הכל בזכות הרב לוינגר, שכתמיד הרחיק ראות", תמיד אבא סיכם.

אנשי חברון נדרשו עם השנים למסירות ולכוחות גדולים מאלה שידעו שאר תושבי יהודה ושומרון. הם הילכו ברחובותיה כמו בנים השבים הביתה, נחושים לא לתת מקום לפחד, אלא ללכת זקופי קומה כבעלי הבית למרות שמכל סימטה יכול לצוץ בכל רגע מרצח. למרות שצצו אלפים כאלה, למרות אינספור סיטואציות קשות מנשוא. וכמה אירוני, שחז"ל אומרים ששמה נקרא כך בגלל שהיא "עיר שעושה כל ישראל חברים"; וכיום אין עיר שמעצימה את המחלוקת יותר ממנה. עדיין. אל חברון אוהבים גופי השמאל להביא סיורים שיוכיחו את זוועות הכיבוש, את רעת לבם של המתנחלים. שוב מסתבר שהכל בעיני המתבונן: מי שמחפש שנאה ימצא שנאה, ומי שמחפש אהבה ימצא אהבה.

בשבילי חברון היא יותר מכל עיר של אהבה עד מסירות נדירה. אנחנו אמנם המשכנו ממנה הלאה, לשומרון, אבל השארנו בקרית ארבע דודים והמון אהבה וגעגועים. השבוע התחתן ברחבת מערת המכפלה בן דודי הצעיר. חתן מקסים (וחתיך), כלה מתוקה, עומדים בעיניים בורקות תחת חופה לבנה מול המבנה המרשים הזה, שכל המחלוקות והפיגועים והשנאה והאיומים לא מזיזים כהוא זה לאבניו ולהוד שהוא מפיץ. והאורחים, חלקם מחוברים למקום הזה וחלקם דורכים פה בפעם הראשונה, רבים מהם חברי החתן מגבעתי, הרגישו כולם את הודו ועוצמתו של המקום הזה, הנצחי והנישא מעל קטנות היום-יום. "יו איזה התרגשות, כולי צמרמורת", אמרה אשה אחת בשיער שחור גולש שעמדה לידי בחופה. אינני יודעת אם היתה כאן אי פעם קודם לכן.

היה חם בחברון בערב של החתונה, כמו בכל מקום אחר בארץ, ומידי פעם נשבה רוח-אבק שטילטלה הכל והפילה את אגרטלי החיטה היפים שעל השולחנות. אבל במקום שכזה כל זה לא משמעותי. כשמערת המכפלה לידך, וחוסנם של אנשי חברון וקרית ארבע סביבך, מה זה כבר מזג אויר משוגע.

ומזל טוב לכם, עמיעד ובת אל אהובים!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם