קבורה לדתיים בלבד

אמרו לי שהבירוקרטיה רודפת אותנו לכל מקום בחיים. אבל לא ידעתי שזה נמשך גם אחרי שאנחנו מתים,
בזמן שאנו מתאבלים על מות אדם כל כך קרוב אלינו;

לדאוג למודעות אבל, להביא את תעודת הפטירה, לדאוג לרישיון קבורה, לדאוג לחלקת קבר במקום בו ביקש המנוח להיקבר, לקבל תשובה מנציג חברה קדישא שאין חלקות קבר פנויות בבית העלמין המדובר, לחשוב על "קשרים" שאולי יש לנו באותו בית עלמין ויכולים לסייע, לאחר שנמצאו "קשרים" לגלות שפתאום בעצם כן יש חלקת קבר פנויה תמורת תשלום כמובן ,לדאוג לסכומי עתק על מנת לממן אותה ולבסוף לשלוח מישהו באופן אישי לנציג חברה קדישא על מנת להסדיר את התשלום ואת סידור ההלוויה.

חשבנו שהבירוקרטיה מאחורינו ושסוף סוף אפשר פשוט להתאבל על סבא שכל כך אהבנו.
אז חשבנו.
"אי אפשר לקבוע את הלוויה" הודיע לנו איש חברא קדישא, "עד שתעבירו לי אישור חתום מרב היישוב שלכם, שהמנוח היה אדם דתי".

את הכל הייתי מוכנה לקבל בסבלנות. את הנסיעות להשגת כל הטפסים הדרושים, את הנסיעה שארכה שעתיים וחצי לנציג חברה קדישא על מנת לבצע חיוב באשראי כיוון שלא ניתן לעשות זאת טלפונית. גם על עשרות אלפי השקלים שלקחו מאיתנו בחמדנות הייתי יכולה  להבליג.
אבל אישור שהמנוח היה אדם דתי?? זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
לא העליתי על דעתי אפילו שבמדינת ישראל היום ישנן חלקות קבורה שונות לדתיים ולאלו שאינם דתיים.

כואבת ונסערת החלטתי לחקור את העניין ולא להרפות ממנו.
מיד בסיום השבעה  פניתי לאחד מגדולי רבני הציונות הדתית. איש יקר שאני מאד מעריכה. הרגשתי שאני מוכרחה לשמוע מפיו מהו המקור ההלכתי, אם ישנו כזה, לאותה הפרדה שפלה בין חלקות הקבורה, ולשמוע את דעתו בנושא. האמת, שבעיקר מה שרציתי כנראה זה שהוא ירגיע, ואפילו במעט, את הסערה הגדולה שהעניין חולל בי.

את שיחת הטלפון הזו סיימתי זועמת וכואבת אפילו יותר.

הביסוס ההלכתי לעניין, כפי שהוסבר לי, הוא משפט מתוך מסכת סנהדרין בו נאמר כי "אין קוברים רשע אצל צדיק". האנלוגיה שנוצרה היום, הלכה למעשה, בין הרשע לאדם הלא דתי ובין הצדיק לשומר השבת גרמה לי זעזוע עמוק.

מי שמכם, חברת חברה קדישא, לקבוע מיהו צדיק ומיהו רשע?
באיזו צורה ניתן למדוד את מידת דתיותו של אדם? האם רבני היישובים והערים בארץ מחזיקים "דתומטר" על פיו הם נדרשים לקבוע באיזו חלקה ניקבר?
ואם האדם, רגע לפני מותו, החליט לחזור בתשובה?
איך הפכה שמירת השבת לגורם המשפיע על זכותנו הבסיסית לקבורה?
איך אפילו במותנו מעיזים אנשים לקטלג אותנו?
והשאלה הגדולה ביותר בעיני היא איך אנחנו יושבים ושותקים??

סבא יקר שלי, 
השבוע נפרדתי ממך בכאב גדול.
היית לי כמו אב, כמו חבר ותמיד תמשיך להיות לי מורה דרך.
תמיד לימדת אותי לכבד כל אדם באשר הוא, לראות את האור בכל אחד ואחד.
מעולם לא שפטת אותי, גם כשמעדתי ופישלתי.
לא אשכח את היום בו  ישבתי איתך במרפסת על כוס קפה וסיפרתי לך שהחלטתי לעזוב את העולם הדתי. חייכת אלי חיוך גדול, חיבקת אותי כמו שרק אתה יודע ולחשת לי באוזן: "הילה, הדבר היחידי שחשוב זה להיות בן אדם. כל השאר שטויות. אני אוהב אותך".
ובאמת אהבת אותנו, תמיד, ללא תנאים, בדיוק כמו שאנחנו.

סבא, החלטתי לא לשתוק. למענך ולמען כולנו.
אני עומדת היום ומתביישת.
מתביישת באנשים שבשם דת ישראל מפרידים בינינו, אפילו לאחר מותנו.
מתביישת על שלא למדנו כלום.
מתביישת על שאנו כחברה מאפשרים לדבר כזה לקרות.

ואני יודעת סבא, שאתה מתבייש יחד איתי.

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם