היום שאחרי

 בכל יום שעבר כאן וקירב אותנו ליום הבחירות, הרגשתי כמו מי שצופה בקרב היאבקות בתוכנית המפורסמת wwf. בריונים בזירה צפופה, מילים שנאמרות הכי רדוד ונמוך שאפשר, גינויים, הכפשות, התגרות והרבה מאוד אלימות. אני חושבת שזו היתה מערכת הבחירות הכי מכוערת שידעה המדינה הזו ואולי גם הכי ריקה מתוכן. במחשבה שנייה זה כנראה העניין, כשהתוכן הוא רק מה לא, אז לא עוסקים במה כן.

כולנו נאלצנו לצפות בהתגוששות הזו, וכמו במחקר המפורסם שנעשה סביב אותה תוכנית היאבקות, כנראה שגם אנחנו הושפענו מהצפייה הזו: רמות האלימות הפנימית שלנו עלו וזירת ההתגוששות המפלגתית ירדה לרחוב.

אני לא מפסיקה לחשוב על מחר, מה יישאר לנו כאן ביום שאחרי?

כשהמושג "ראש הממשלה" הפך לכל-כך בזוי, ראש הממשלה הבא, יהיה מי שיהיה, כבר לא ייראה אותו הדבר. הנמכנו הכי נמוך שאפשר את התואר הזה, הפכנו אותו לבדיחה, ובעצם לא רק אותו אלא את כולנו. אם התואר "ראש ממשלת מדינת ישראל" לא שווה כלום, ואפשר ללעוג לו כשהוא טס לייצג אותנו ולהגן עלינו, ואפשר לדרוך עליו ולהשפיל אותו, אפשר גם לדרוך עלינו ולהשפיל אותנו. ראש הממשלה מייצג, מוביל ומנהיג את המדינה הזו, את העם הזה, וברגע שפגענו בו, פגענו בעצמנו! לא יודעת מה חושבים להם אלו שרצו להחליף את ראש הממשלה הנוכחי באחר, איך בדיוק הם ישקמו את המעמד הזה אחרי שפגעו בו ללא רחמים? לדעתי נצטרך כאן מנהיג גדול מאוד כדי לבנות מחדש את האמון בין העם לעומד בראשו. הבעיה היא שאני לא רואה אחד כזה באופק.

המאבק בין המפלגות על מי יוביל כאן את המדינה הוא מאבק פנימי אמיתי, אבל בדרך שבה הוא התנהל אני תוהה איך נמשיך לחיות כאן יחד?! שכחנו קצת שביום שאחרי הבחירות כולנו נשארים כאן, ושגם בתוך מערכת הבחירות הזו צריך לקחת אחריות לאומית על זה. הניסיון לשלוט ולהוביל לווה ברמיסה הדדית של כל אחד מהצדדים, ושוב - לא רק את אנשי המפלגה או את העומדים בראשם רמסו כאן,  גם את מי שעומד מאחוריהם, את קהל המצביעים שלהם, רמסו.

מסע ההכפשה שנעשה למתנחלים מכשיר את הקרקע לפינוי אבל בעיקר לקרע עמוק מאוד בתוכנו. מנגד, האשמות קשות כנגד מחנה השלום, והאשמתו במותם של רבים וטובים. סגירת החטיבה להתיישבות כדי לנקום בהתיישבות ביו"ש, פוגעת על הדרך בהתיישבות בכל רחבי הארץ, ועוד ועוד. ביום שאחרי, כולנו נשארים כאן, אבל איך נסתכל אחד על השני אחרי שהשמצנו והשחתנו כל חלקה טובה אחד אצל  השני.

מה שמדהים לגלות זה שכל צד מרגיש כאן נרדף ופגוע, וכל צד מרגיש הכי מסכן בעולם, אבל זה לא מונע מכל אחד מהצדדים לייצר תחושה שלמחרת הבחירות מישהו צריך לארוז וללכת כי זה או אנחנו או הוא.

ושוב לא נותר לי אלא לתהות, מה יקרה כאן ביום שאחרי, איך נשקם את האמון? איך נסביר למדינה הזו שלמרות כל ההשמצות שהשמיצו אותה היא עדיין אהובה ויקרה ולא רק במובן של עלויות? איך נסתכל לראש הממשלה בעיניים ולא נרגיש זלזול?

ומסר אחד אחרון לכל אלו שחושבים שמי שמנהל כאן את העולם זה אנחנו או הם: הסיפור הוא כזה, זה לא אנחנו, זה הוא! ומה שלא יקרה כאן מחר, אנחנו נתמודד, נרים ראש ולא נפחד מדרך ארוכה. הקב"ה לא עובד אצלנו וגם לא אצל ראובן אדלר או נוני מוזס, ולכן ביום שאחרי נבין איפה טעינו ואיפה צדקנו, נשפר, נדייק, נשתדל להיות טובים יותר וראויים יותר, ובעיקר מאוחדים יותר.

והיום, ביום הבחירות עצמו, שנזכה כולנו לבחור בטוב!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם