כשהשמאל מאבד את ה(מ)צפון

יום שישי בבוקר. כמה ימים לפני הבחירות.

אני במטבח (אלא מה?). רוצה לשמוע מוסיקה שתנעים לי את ההכנות לשבת.

מחפשת ביוטיוב פלייליסט של שירים שקטים כאלה, שילוו אותי בהכנת הקוסקוס.

אבל במקום הנעימה שציפיתי לה, אני מקבלת מוסיקה מפחידה, שנעה בין פס קול של סרט זומבים לבין הרקוויאם (תפילה למתים) של מוצארט.

"אי אפשר להמשיך כך. אנחנו לא יכולים יותר. המצב בלתי נסבל. חייבים להחליף... את מי? את ביבי!

תוכל לדלג על המודעה בעוד 5, 4, 3... ", מבשר לי הצג ביוטיוב. מחכה להיגאל מהזומבים המהלכים.

הנה, השיר סוף סוף מתנגן.

חותכת את הגזר, מטגנת בצל. מוסיפה כוסברה. ריח נעים.

השיר מסתיים. מצפה לשיר הבא. אבל שוב, התקפה: "המצב על הפנים. העניים גוועים ברעב. אנחנו על סף תהום. המדינה בסכנה. בגלל מי? בגלל ביבי!"

וכך זה נמשך, ונמשך, ונמשך...

שיר אחד נהי ובכי, שיר אחד ייאוש ועצב.

כמה עולה לשלוט על יוטיוב? מי משלם על זה ? ולמה לעזאזל אני לא יכולה להכין את השבת שלי בכיף?

יום לפני כן, אני בתל אביב. ישיבות עבודה, פגישות. כל המסעדות מלאות. מכל השולחנות מבצבצים אייפונים חדישים (באותו יום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה שב-2014 הישראלים רכשו 3 מיליון סמארטפונים...).

האנשים לא נראים על הפנים. הם לא נראים מיואשים. יותר נראים כמו תמונת הראי של הסקר שבישר לנו שכמעט 70% מהם מרוצים מחייהם, הרבה יותר מרוב אזרחי העולם.

אבל ביבי... הוא הרי לא יכול להמשיך. אז מחלקים עיתון - ישראל מחר (איזה חידוד, וואו!) ב-500,000 עותקים, שמספר לנו כמה טוב יהיה כשההוא יילך. וכמה רע עכשיו.

ולי בא לומר: החלקתם על השכל? פה רע ? יש מה לתקן, יש פערים, יש עוני, אבל רע? פה? איך הצליחו לסחרר את הראש של האנשים עם שקר כל כך גדול? ולמה זה לגיטימי, פתאום, לשקר?

המדינה הנפלאה שאנו חיים בה צריכה למלא אותנו בגאווה עצומה. וכן, זה גם בזכות אחד, ביבי שמו. לא רק, אבל גם.

עליתי לארץ לפני 25 שנה מצרפת, מדינת רווחה, אירופאית, שבה הקצבאות השונות כל כך גבוהות שהן מהוות הפרנסה היחידה של חלק גדול מהאוכלוסייה. חזרתי אליה לפני כשנה, לנסיעת עבודה. ומה שהכי פגע בי שם, זה העצב בעיניים של האנשים. תחושת הייאוש. הציניות. השוויתי את הצרפתים לישראלים, שכל-כך אוהבים להתלונן, אבל מצד שני כל-כך "חיים". צרפת היום קורסת כלכלית. הפערים החברתיים כל כך גדולים בין שכונות העוני לשכונות הפאר (עשר דקות נסיעה במטרו מפרידים ביניהן...), שיש תחושה של חבית נפץ שעומדת להתפוצץ. להם אין את כור ההיתוך של הצבא שמאגד את כולם, לתקופה מה, תחת אותה קורת גג קיומית. ולא אמרתי מילה על האנטישמיות.

אבל פה, מסבירים לנו, פה, רע.

מי שמעוניין לתת לנו להרגיש כאלה קטנים, כאלה אפסיים, ומוכן לשפוך על זה מיליארדים של דולרים, לא יודע עם מי יש לו עסק. עם ישראל אוהב לקטר, זה נכון. אבל הוא גם יודע להודות, ולהודות על האמת. זו המהות של היהודי. לא יעזרו כל ה-V15 ושאר הארגונים עם השמות הלועזיים הבאים לשכנע אותנו שאוטוטו, אנחנו עוברים את נקודת האל-חזור, שממנה אין דרך חזרה. יש לנו ארץ נהדרת, בלי ציניות. מצב האומה לעולם לא היה טוב יותר בכל-כך הרבה מובנים.

חבריי מהשמאל: רוצים להחליף את ביבי? זכותכם! חובתכם! אבל לא ככה. אל תהפכו את הנס הזה שנקרא מדינת ישראל לכדור שחור של ייאוש וגועל. זה לא מגיע לנו. אתם יודעים מה?  זה לא מגיע לכם. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם