אהבת ישראל בגרוננו (בלבד)

קיץ 2005. הגירוש ממשמש ובא ואנחנו, הציבור הדתי-לאומי, מרגישים די לבד במערכה. בין הפגנה לשרשרת אנושית, בין צמיד כתום לצעדה, אנו רואים רק את עצמנו.

ואז מגיע רעיון חדש: נארגן שבת התחברות. למי? לעם ישראל! איפה נלך לחפש אותו? באופקים! משפחות מההתיישבות ביו"ש יתארחו אצל משפחות מהפריפריה. עם ישראל, נעים להכיר...

היינו אז משפחה עם ארבעה ילדים. ארזנו לשבת, יצאנו לדרך הארוכה. אופקים קיבלה את המתנחלים בזרועות פתוחות.

מדליקה נרות. מרגישה בבית בביתה של גברת בוקובזה, שהשאירה לנו את דירתה הצנועה לשבת "כי בשבת אני תמיד אצל הבן". יוצאים להתפלל.

ואז מגיעה ההפתעה, האכזבה, המבוכה.

בשבת ההתחברות, המתנחלים לא מתחברים ל'לכה דודי' של בתי הכנסת של אופקים. התוכנית מורה לנו להגיע לשטח פתוח באמצע העיר, שם תיערך קבלת השבת. בנוסח קרליבך. רק אנחנו ואנחנו. עם ישראל, נעים להדיר.

נזכרתי באירוע זה כשהתפוצצה "פרשת אוחנה" הזכורה לרעה. ופתאום הבנתי: לא היתה פה גזענות. חד משמעית. היה פשוט דיליי של בערך מאה שנה. חלק מהציונות הדתית אוהב את עם ישראל, אבל את עם ישראל של הרב (קוק): החלוצים, או החרדים.

עם ישראל תיאורטי כזה, עם שהוא סך האליטות שלו, שעליו ניתן לבנות דרשות שלמות ואידיאולוגיה שלמה. אבל לא הרבה הלכה למעשה.

שלא תטעו: הגרעין הישן של המפלגה הדתית לאומית אוהב גם את אנשי אופקים, וקריית שמונה, והקריות, וכל הארץ בעצם, אבל הוא לא מעריך אותם מספיק. הוא לא "מתחבר" אליהם.

המחשבות שלי ממשיכות לנדוד ומובילות אל הבן שלנו, שמשרת במג"ב. יחיד ביישובו. שומר על הר הבית. בכל פעם שאני מגלה לאחד מבני או בנות המגזר שהבן שלי מג"בניק, התגובה דומה להפליא: "מג"ב? אבל זה לא כל כך איכותי! למה לא צה"ל?". רק חסר שיאמרו: 'למה לא צה"ל, כמו כולם'. אז זהו שלא. לא כמו כולם. משמר הגבול מכנס בתוכו עשרות אלפי לוחמות ולוחמים אשר באים כמעט מכל שכבות האוכלוסייה. המילה "כמעט" היא החשובה פה. יש במג"ב אנשי פריפריה, עולים, סתם עירוניסטים רגילים. ישנם אשכנזים (מעט, רובם יוצאי העלייה מברית המועצות לשעבר), עולים מאתיופיה, מזרחיים (המון!!!), כיפות שחורות, כיפות סרוגות (לא עבודת יד, אלא הכיפות האלה שמוכרים בדוכנים בשוק), כיפות סאטן, כיפות שקופות... בטקס סיום טירונות, אני מוכנה להישבע שהרב היחיד שראיתי היה רב החיל. עם ישראל, בין אלג'יר לטנג'יר...

אגב, הטקס ההוא כמעט בוטל, כי החיילים האלה, פשוטי העם, שמרו באותה תקופה על עיר הבירה שלנו וספגו יום אחר יום, לילה אחר לילה, אבנים בקסדות, בקבוקי תבערה בסיבוב, וזיקוקים בפנים.

אבל הם לא חלק מעם ישראל התיאורטי ההוא. הם ה"עמך". ועמך, לא כולם צדיקים...

שמעתי רב אחד בשבוע שעבר שהסביר שהבית היהודי לא יכול לשריין מקום למי שלא מזדהה עם הערכים של הציונות הדתית. שאלתי אותו אם הוא היה מזדעק אם נפתלי בנט היה מציע לחרדי, שלא מאמין באותם ערכים של אתחלתא דגאולה, להצטרף למפלגה. הוא לא ענה.

אני כמעט בטוחה שאם בנט היה מציע לחקלאי, עובד אדמה, מפריח שממה, בונה את הארץ אבל חילוני גמור, להיכנס לרשימה, הוא גם לא היה מזדעק.

וזאת הבעיה הגדולה שלהם, וגם שלנו: אהבת ישראל בגרוננו, וחרב ההיבדלות מעם ישראל - זה של אלי אוחנה, זה של הכדורגל, זה שהתפכח אחרי ההתנתקות, זה של בתי הכנסת של אופקים, זה של משמר הגבול – בידינו.

הדרך שבה בנט הנחית את החלטתו היתה שגויה, לי אין ספק בכך. היה עליו להסביר את עצמו ואת כוונותיו. אבל הרעיון היה נכון, צודק, חכם, נאמן לערכים של הציונות הדתית. נאמן לרב קוק. עם ישראל, נעים להוקיר.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם