הרומן שלי עם ביבי

במילה "רומן" כוונתי כמובן למערכת רגשותיי העולה ויורדת כלפי ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו. אמנם היתה תקופה - לפני איזה 17 שנה - שאפילו עבדתי בלשכתו, לשכתו ממש, מעבר לדלתות הזכוכית אפילו, אבל הייתי כל כך צעירה וביישנית ולא העזתי להחליף איתו מילה. אז מי שחשב שכוונתי בכותרת הזו אחרת, שיתבייש לו.

הרומן שלי עם ביבי החל כשהייתי תלמידת תיכון צעירה באולפנת להבה בקדומים. הביאו אלינו להרצאה איש צעיר ומלא קסם שרק סיים את שירותו כשגריר ישראל באו"ם. לא זוכרת מילה ממה שאמר, אבל זוכרת שהוא היה מרשים באופן אחר, שונה ממה שהכרתי. אחר כך הרומן הזה המשיך ועלה עם נצחונו הבלתי אפשרי בבחירות שאחרי רצח רבין, וצנח בהתרסקות מרה כשהכריז בניגוד לכל תקוותי ותפילותיי שהסכם אוסלו נשאר בתוקף.

בימים אלה מערכת יחסיי אל ביבי עולה לשיאים חדשים – מעולם לא אהבתי אותו כל כך. השנאה המתפרצת אליו פשוט עושה לי את זה. אני רואה איך עיתונים שלמים ואתרי חדשות מובילים שוברים כל סטנדרט מקצועי ובלבד להצליח להשניא אותו על העם, ואני רק אוהבת אותו יותר.

אני רואה איך ידידיי ומכריי מקרב השמאל הישראלי (אין לי הרבה כאלה, מתנחלת בת מתנחלים שכמוני) מרעיפים עליו תועפות של שנאה ולהוטים כל כך לחזות במפלתו, ברמות שאף פעם לא הופנו מן הימין אל השמאל (אפילו לא רבין! כעסנו עליו אבל לא שנאנו אותו שנאה תהומית כזו, חוץ ממשוגע אחד), וערכו רק עולה בעיניי.

מה יש בו שכל כך אוהבים לשנוא. ולהשמיץ, ולחפש בנרות כל שבב של "פרשייה" וכל זנב עילה להאשמה. הרי היו עוד מנהיגי ימין שגנבו להם את השלטון, לשמאל הישראלי. גם אותם ממש לא אהבו, גם עליהם לגלגו. אבל לא ככה.

אולי כי בעצם הוא היה אמור להיות משלהם. כי מי שהוא כזה מבריק ורהוט ולא-מתכופף ולא-מתבלבל ומדבר בעוצמה ובביטחון ומשדר את המנהיגות בהתגלמותה, ויש לו עמידה גאה מול כל העולם – אמור להיות שמאלני, לא? אחרי שבכירי התקשורת שלנו ובכירי שופטי בג"ץ שלנו ובכירי האקדמאים שלנו, איך הוא מעז גם להיות ימני וגם כל כך מוכשר? ועוד לנצח שוב ושוב בבחירות?

קצת הגזמתי, האמת, בסופרלטיבים. הייתי רוצה אולי שכך זה יהיה. כך זה אכן היה, כך זה עדיין, אבל בעיקר כשהוא באופוזיציה. בתוך תוכו יש לו ערכים ועומק ותפיסת עולם ברורה. אבל מרגע שהוא יושב על כסא ראש הממשלה, משהו בכל זאת מצליח קצת לבלבל אותו. הלחץ הבלתי אפשרי עושה את שלו, כי גם מכל רחבי העולם, ולא רק מבית, מכוונים אליו חיצים ולחצים חסרי כל פרופורציה. ולפעמים הוא כן נלחץ, ומתבלבל, ומתכופף. וכשהוא ראש ממשלה, אני לא לגמרי רגועה. ולמרות הכל, עדיין הוא הכי לא-כפוף שיש לנו. וכל מחשבה על ראש ממשלה אחר מאלה המתיימרים לרשת את מקומו, מעוררת בי דאגה גדולה. ודווקא בימי שנאה אלו החותרים להטביע אותו, אהבתם של רבים אליו – ואני בתוכם – הולכת ונוסקת.  

ואם כבר רומנים, אז היה לי גם מיני-רומן עם שרה. כמה חודשים אחרי שאורי אליצור הושאל מעריכת "נקודה" אל תפקיד ראש לשכת ראש הממשלה בקדנציה הראשונה של נתניהו, והביא גם אותי אל הלשכה לעזור לו בכתיבת מכתביו של ראה"מ, גם היא ביקשה את עזרתי בזה. מעניין, אבל המוני אנשים פונים אליה, שוטחים במכתבים מלאי דמעות ותלאות את כל מסכת סבלותם, ומבקשים את עזרתה, כאילו שיש בידיה של אשת ראש הממשלה איזה מטה קסמים לפתור את קשייו של מי שכל הדלתות כבר סגורות בפניו. היא היתה פונה אל השר הרלוונטי ומבקשת שיבחן את הדבר לעומק ויראה אם יש ביכולתו לפתור את התסבוכת. לא, לא שאני חושבת שהיא צדיקה נסתרת, אבל היא גם לא הקלפטע הראשונה ולא האחרונה בארץ הזו, והיא לא הכי מרשעת במזרח התיכון. היא עוד חוליה חלשה בתקיפה הבלתי הוגנת נגד ראש הממשלה, ואני לא אתפלא אם מאחוריה מושכים בחוטים גופים פוליטיים למהדרין.

כמה עצוב שבמערכת הבחירות הזאת רף השנאה עולה לשיאים חדשים. גם אנחנו, המתנחלים, הופכים כולנו מטרה לחיצי רעל. "זה שוד!" מתריעה כרזת בחירות של מרצ מפני העברת כספים בשקט בשקט להתנחלויות, והמפלצת השנואה שגונבת את הכסף של כולנו הולכת ותופחת. וכשיש מפלצות אין אנשים.

אבל למרות השנאה הגואה הזאת, אני לא מתייאשת. ראינו בקיץ הזה גם המון אהבה, והיא לא התפוגגה לה לגמרי. היא מושתקת עכשיו, מכונסת, נסתרת נעלבת בקרן זוית, אבל היא עדיין לגמרי חיה ויום יבוא והיא תשוב ותזרח. שרק לא יהיה שוב כואב כל כך כדי שזה יקרה.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם