משהו ישן נמשך

ביום רביעי האחרון הלכתי לישון בחצות כולי נרגשת... היתה זו הפעם הראשונה שבה פריימריז לא היתה סתם עוד מילה של מבוגרים, אלא נושא שהעסיק אותי ללא סוף. ברור שחלק ניכר מהאכפתיות שלי היתה היכרות אישית עם מועמדים טובים וראויים שהחליטו לשים את החיים על HOLD ולהקדיש את עצמם כדי להיכנס לנבחרת - להיות חלק מהבית היהודי החדש והנוצץ שהובטח לנו.

המועמדים הציפו את עלוני השבת, הסטטוסים בפייסבוק והתקשורת המגזרית, כשבכל יומיים צץ מועמד חדש. החיבוק הגדול שבנט העניק לכל מתמודד ומתמודדת פיזרו איזושהי אשליית שווא, שלכל אחד אכן יש חלק בבית הזה. ככל שהתקרבו הפריימריז, האשליה הנוצצת הזו הלכה והתפוגגה. הבית היהודי צר ומשוריין מכדי להכיל את כל מבקשיו.

את כל הלהט והתעניינות שמעולם לא היו לי בבחירות קודמות (בבחירת רשימה של מפלגה ספציפית או של הכנסת כולה) השקעתי בפעם הזו, וכאימרה הידועה - כגודל הציפייה כן גודל האכזבה.

בשבת שעברה עלינו ניסיתי להבין למה אני כל כך, כל כך, מבואסת מהסיפור הזה. הרי חלק גדול מהנבחרים הם אותם ח"כים שנבחרו שנית, ומתוכם כאלה שאני גאה ותומכת בפועלם.

כשהלכתי לישון ביום רביעי ציפיתי לקום ביום חמישי למחר חדש, ומצאתי את עצמי קמה שנתיים קודם לאותה מפלגת בית יהודי, רק שהפעם מנבאים לה הצלחה ומנדטים רבים יותר. מפלגה שמבטיחה להיות הבית יהודי של כלל ישראל, אך בפועל היהודים האחרים לא מיוצגים בה, לפחות לא ברשימה הריאלית. מסתבר שבוחרי הבית היהודי העדיפו לשלוח לכנסת בית יהודי הומוגני ודי חד גוני, בית שאין בו חרדים ואין בו (כמעט) חילונים ואין בו עולים חדשים-ישנים, עם הבטחות למשהו חדש שיתחיל שמתבררות יותר כמשהו ישן שנמשך...

בשבת האחרונה אירחנו חברים מהשכונה, כשהשיחה פתאום נשבה לפינוי מגוש קטיף. בעלי למד אז במכינה בעצמונה, וכצלם חובב תיעד רבים מימי ההתנתקות. האורחת שלנו הסתובבה גם היא וצילמה ללא לאות, וכך אלבום ההתנתקות נשלף מהמדף התחתון בסלון ואיתו גם הזכרונות של תקופה חשוכה מאוד. אחד הדברים שכל כך תפסתי מהם אז כצעירה בת 18, צף וחזר עכשיו כמשהו שהתחלתי להתבייש בו - "פנים מול פנים". חשבנו שנצליח לבטל את ההתנתקות אם שאר חלקי העם יכירו את הפנים שלנו. לא הבנו שכדי שיהיה אכפת להם בכלל, אנחנו צריכים גם להכיר את הפנים שלהם. צריכים להבין שבבית יהודי שבו חיים אחים, אי אפשר להתדפק על דלתו של האחר רק כשלך כואב וקשה, אתה צריך להיות שם איתו עוד קודם לכן, במשברים שהוא עובר.

ופתאום, היכתה בי הסיבה לתחושה הכבדה שאני מסתובבת איתה כבר כמה ימים. הבנתי כי לא בטוח שנפתלי בנט ויועצי התקשורת שלו הם מושא אכזבתי. אני מניחה שבנט באמת קיווה לפתוח את שורות המפלגה ואולי גם הוא לא פחות מאוכזב מהחלום ושברו. אני גם לא יכולה להאשים את הנבחרת החדשה של הבית היהודי, ולומר שיש מישהו שלא מגיע לו, כי בסך הכל האנשים טובים וישרים וחלקם הוכיחו את עצמם בעבר. זהו רצון הבוחר, ופה טמונה האכזבה האמיתית שלי.

אני מאוכזבת מכך שלא הצלחנו לצאת מהבועה המגזרית שלנו, שמפלגה שנקראת ומתיימרת להיות בית יהודי לא כוללת ייצוג נרחב יותר של גווני היהדות. אני מאוכזבת כי אני מרגישה שלא באמת הפקנו לקחים מההתנתקות ההיא, שניתקה לא רק את חבל הארץ מעמו אלא גם ניתקה אותנו אחד מהשני. מפלגת בית יהודי, שהערכים המחברים בין שותפיה הם אהבת היהדות והארץ, שבניה אחים זה לזה, הרעיון הקסום הזה סחף אותי עד מעל לרגלי אך התפוגג לו לחלוטין בסוף השבוע האחרון.

כנראה שאנחנו עוד לא בשלים, לא ראויים, פשוט עוד לא שם...

***

בשבוע של הפריימריז קפצתי לקניון הדר בירושלים לאסוף משקפי ראיה שחזרו מתיקון. מצאתי את עצמי במעלית עולה ויורדת, מצטופפת עם ששה אנשים נוספים, כשכל הכפתורים האפשריים לחוצים ובמקום 10 שניות של מסע קצר, בילינו יחדיו כמה דקות טובות. שני עובדים סחבו עגלה מלאת כל טוב (שדחסה את כולנו לארבע קצוות המעלית) ואחד מהם, צרפתי חרדי עם זקן עבות, הסביר לחברו משהו על השפעת המוצר שעל העגלה על ריאות של בן אדם בריא. לטובת ההסבר הוא תפס את כתפיו של בחור חילוני בן 17, שקצת התפדח מהסיטואציה המוזרה אבל חייך בכל זאת. עולה חדש-ישן מאתיופיה שקפץ למעלית קומה קודם, השתלב להם בשיחה, ואני וגברת זקנה עם קניות הסתכלנו אחת על השנייה וחייכנו על שיחת המעלית הרנדומאלית הזו. גוונים רבים ושונים יש ליהדות, והמעלית הזו הרגישה לי כמו ייצוג של בית יהודי אמיתי ונכון יותר מכל הרשימה שרצה לכנסת הזו.

השעה אחת בלילה, ואני עוצמת את עיניי כדי להתעורר לשבוע חדש, לתקופת בחירות שהולכת מן הסתם לשגע את כולנו. אני עוצמת את עיניי ומחר אפקח אותן לעוד חודשיים של חיכוכים בין מפלגות, שמן הסתם ילוו בסרטונים מכפישים, באמירות מבישות ובלפחות עוד פרשיית שחיתות אחת או שתיים. ועם זאת, כל עוד בלבב פנימה נפשי היהודייה הומייה, אני אמשיך את התקווה שלי שאולי יקום איזה יועץ תקשורת, לא מנוסה ודי טרי, והוא יבין שאנחנו, העם הפשוט היושב בציון, מאס בנבחרי ציבור שחושבים שהכפשת האחר תביא להם מנדטים רבים יותר. אנחנו מוכנים להסתפק בבית יהודי-ישראלי שקט וצנוע, בו כולם מוכנים לדבר פחות ולעשות יותר כדי להוכיח לנו שאפשר גם אחרת.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם