פנימה והחוצה

"פנימה והחוצה" הוא שמה של אחת מהעבודות שלי המוצגות בתערוכת "שבעה קנים", שעליה זועמים מרצים מאוניברסיטת תל אביב.

הסערה התקשורתית מזמינה אותי להתבונן בה מחדש.

"פנימה והחוצה" נוצרה ממקום אישי, פנימי, בטח לא פוליטי. נגיעות צבע במכחול רחב, יצירה תנועתית עם קצב מתכנס ופותח.

רצוא ושוב. חיים.

נולדתי באזור המרכז, זה היה המקום בו גדלתי והתבגרתי.

עברתי להר חברון לפני 29 שנים, ומשהו חדש, חזק, גדל בי פנימה. משהו שמי שגר בפריפריה באשר היא, לומד לחיות איתו. במרחב המדברי, בריחוק  והקירבה,  והברכה המופלאה ביצירתיות שהפריפריה מוציאה ממני, כי אין לי הכל בהישג יד. משהו שאתה רוצה וחייב להצמיח בך פנימה - לאהוב את כל היופי הזה, לראות את הטוב שיש באנשי ההר, את החסד בהרים הצחיחים שמתכסים בפלומה ירוקה לרגעים קצרים בחורפים קרים ורוחניים מאד.

ואת הקיץ השווה בלי הלחות של השפלה, אוויר הרים צלול.

ולנסוע למרכז ולגלות שיש עולם, ויש מלא אנשים חדשים לפגוש ולהכיר, ולהתחבר ולהתעשר. והכל זמין, ובשפע, ובהישג יד, והכל גם עמוס וצפוף ומיציתי....  ואני רוצה הביתה.

ויוצאת חזרה בלילה מהמרכז ועוד שואלים אותי כל כך הרבה שנים: "את נוסעת הלילה חזרה?". כן, למה? אני נוסעת הביתה. לבית שלי. למשפחה שלי. אני חוזרת הביתה פנימה.

יוצאת לדרך היציאה מתל אביב. הכבישים מלאים באורות, מכוניות ושלטי חוצות. ולאט לאט הדרך מתנקה לה, מתנקה לי. מאורות בצדי דרכים וכרזות ענק, מאורות סנוורים, מעומס תנועה, והכבישים רזים יותר, מאירים באור פריפרי, וחלק עוד חשוכים, ואני משתדלת ולא חושבת מה מחכה מאחורי הסיבוב. שמה מוסיקה, או מקשיבה פנימה. והדרך מתיישרת ומתפתלת, ואני מתפללת להגיע הביתה, בשלום, עוד סיבוב ועוד אחד עולה בהר, מגיעה לשער של הישוב. הגעתי הביתה.

אז שלחתי אותם לתערוכה, שידברו איתכם קצת הציורים שלי שם במרכז, כי זה מעניין לדבר ולהקשיב לעולם של אחרים שהוא העולם החיצוני לי. לחוות, להתנסות, להתבונן, לשאוף, להתברר להתחבר. וזו שפה אוניברסלית ולגיטימית, ולמה לא? מה כבר יכול להיות לא, בסיפור כזה?

אבל מרצים מאוניברסיטת תל אביב זועמים על תערוכת ציורים "שבעה קנים", בה מציגים אמנים ממרכז "אמנים מיתרים" - תערוכת ציורים של אמני הר חברון עם הפנים לתל אביב. התערוכה מוצגת בספריית הלובי המרכזי של ספריית האוניברסיטה בתל אביב. לטענתם, זוהי תערוכה פוליטית המיועדת  להציג את מפעל ההתנחלויות באור חיובי במסווה של אמנות (מה רע?).

בעקבות פניית עיתון "הארץ" הוסר השלט עם כותרת התערוכה מרחבת הספרייה, הוסר השילוט המכוון לתערוכה, נמחקו מאתר הספרייה הציטוטים וכותרות המשנה של התערוכה, כדי לטשטש את זהות היוצרים ואת ההקשר.

תוהה, מה בעצם אתם רוצים להגיד? שאין קשר בין היצירות שנוצרו פה לבין הציטוטים שמובילים את חיינו? שאין מקום באוניברסיטת תל אביב לאמנות שבאה מרצון לחיבור? שאם לא תדעו מאיפה אני תוכלו "לסבול" את נוכחות האמנות שלי? מה כל כך מכעיס אתכם, שם, באוניברסיטה?

וההפתעה הזו. התגובה שלא קשורה. ומה בעצם רוצים?

וזה מעלה חיוך. כי באמנות כמו באמנות העיקר שזה מעורר את הצופה ונוגע בו. גם אם העניין נוצר מהאמן, או ממקום המגורים של האמן, המפגש האנושי, התקשורת בכל כלי הביטוי, גלים של תנועה  פנימה והחוצה פוגשת, מתקשרת, אבל איך היא פוגשת אותם שם?

ואני בכלל יוצרת  ממקום אינטואיטיבי. מהחיים עצמם ולי זה הכי פו-לי-טוב.

כשאני מציירת אני מנסה לתת לציור להופיע דרכי, מנסה להיות בצבע וצורה ולשחרר את התוצאה,  להיות וליצור בשביל בהירות הנפש שבי, בשביל להוסיף חיים דרך צבע, לנשום אויר חדש ספוג בהתהוות, בהתחדשות, ביצירתיות. לזכות להופיע דרכי יצירה חדשה בעולם. בתמימות, להביא טוב.

ואחרי שהציור כבר כאן, ומתחיל ללכת לבד, ופוגש אתכם בעצמו, תובנות כמו מופיעות בחסד; תשתפו אותי בתובנות - מה בציור הזה פוגש ונוגע בכם פנימה והחוצה.

דברו, אני מקשיבה.

www.rutventura.com

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם