לא עוד תפילה!


"אמא, הנה הזמנה למסיבת הסידור שלי", היא אמרה, ומצאתי את עצמי מתמלאת תחושה שאני מכירה מהרגעים האלה שמקבלים הזמנה לחתונה שממש, אבל ממש, לא בא ללכת אליה.
אני מודה, הספר הקטן הזה שקוראים לו סידור הוא בערך אחד הסיוטים הכי גדולים שלי. שנים על גבי שנים נאלצתי לקרוא בו כל בוקר בשעמום שאין כמוהו. מעולם לא התחברתי לשום מילה, לא התרגשתי משום משפט ובגדול אפשר לומר שלא פעם חשבתי על האפשרות לארגן לי איזה ספר קומיקס עם כריכה של סידור כדי שיהיה משהו מעניין לקרוא בזמן התפילה בלי שאף אחד ישים לב
(אגב, עד היום אני חושבת שזה אחלה סטארט-אפ).

כי זמן התפילה בחוויה שלי הוא זמן איום. זה זמן בו תמיד הרגשתי שונה מכולם.
בין אם זה בכיתה ובין אם בבית הכנסת- תמיד הסתכלתי סביבי וראיתי את כולם קוראים בשקיקה, מתנדנדים, עוצמים עיניים ומנהלים שיח עם בורא עולם. ורק אני לא מצליחה להתחבר או לקרוא בו, בטח שלא בשקיקה. תקשורת כלשהי עם בורא עולם לא ממש היתה חלק מחיי, ואם עצמתי עיניים זה היה רק כי פשוט נרדמתי. ורק המחשבה להעביר עם הספר הזה עוד בוקר של תסכול היתה מטריפה אותי על דעתי. שלא לדבר על המחשבה להעביר איתו יום שלם ביום כיפור, אחד על אחד, ועוד כשאני רעבה. זה באמת כבר היה מוגזם.
ועכשיו לחשוב שעוד הבת שלי הולכת לקבל אותו...

היום הגדול הגיע. התלבשנו בבגדים חגיגיים לרגל האירוע ויצאנו לדרך. אחת מאיתנו נרגשת והשנייה סתם עושה כאילו.
הגענו לכיתה וכל אחד קיבל את הסידור שלו, תוך שהוא מצטלם לתמונה המסורתית שבה הוא והמורה נראים כאילו אילצו את שניהם להיראות שמחים.

בעודי תוהה מתי יגיע השלב של הכיבוד והאוכל, יצאנו לתהלוכה חגיגית לכיוון בית הכנסת ביישוב שלוותה על ידי נגנים. כנראה שמוסיקה יכולה לחולל פלאים, כי אני חייבת להודות שבשלב הזה משהו בי התחיל להיפתח. הנגינה הקסומה והילדים הרוקדים העלו חיוך על שפתיי, ולא להאמין, אפשר לומר שאפילו התרגשתי קצת.

כשהגענו לבית הכנסת החל לברך את הילדים רב בית הספר. הנה, הוא עומד להרוס עכשיו הכל, חשבתי לעצמי. "אני רוצה לדבר אתכם היום על תפילה", הוא אמר, ואני הרגשתי איך אני מתחילה להתכווץ בכסא. הוצאתי את הפלאפון וניסיתי לשקוע בפייסבוק עד שכל זה ייגמר.
אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו. המילים ששמעתי גרמו לי לאט לאט להתנתק מהפלאפון ולהקשיב בניגוד לרצוני. זה היה משהו חזק ממני. כאילו הלב רצה להקשיב בעוד השכל התנגד.
"תפילה אמיתית היא לא בהכרח מה שכתוב פה בתוך הספר הזה", הוא אמר."תפילה אמיתית היא תפילה שיוצאת מהלב. במילים, בשירה, או אפילו בשתיקה מוחלטת. העיקר שהיא יוצאת מהלב".
אני כבר שמעתי את ההרצאה הזו כמה וכמה פעמים בחיי, אבל שום דבר אף פעם לא נכנס פנימה. עצם המושג תפילה הרתיע אותי תמיד וכנראה לא איפשר לי להקשיב אפילו. מהלב או שלא מהלב, כל עוד זו תפילה- זה לא בשבילי.

הסתכלתי סביבי והבנתי.
אני, שבאה מהעולם הדתי בעברי, מעולם לא ראיתי כך אולם בית כנסת. ישבו שם יחד נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, נשים עם מטפחת שמכסה כל שערה ונשים עם שיער חשוף לגמרי, עם חצאית או עםסקיני ג'ינס, גברים עם כיפה או בלי. הכל היה שם- חילונים ודתיים מכל הסוגים והגוונים. וכולם ישבו שם יחד בבית הכנסת והתפללו עם הילדים שלהם, אבל הכי חשוב- כולם הרגישו שייכים בדיוק באותה מידה.

באותו רגע, כשפתחנו את הסידור עם הילדים והתחלנו לקרוא יחד את התפילה לשלום חיילי צה"ל, אני מודה שהדמעות כבר היו לי בגרון. פעם ראשונה שהתחברתי לתפילה מהמקום שלי, ממקום יהודי וישראלי, ולא ממקום דתי.
פתאום הבנתי יותר מהי תפילה. תפילה עבורי היא לא רק איזה אקט דתי שמעולם לא התחברתי אליו. תפילה היא בקשה, היא האפשרות לחלום, היא היכולת להבין שלא הכל בשליטה שלך, ושבין לנהל את העולם ובין לכבוש אותו, אפשר למצוא איזשהו רגע של שקט שבו אתה רק מייחל.

ועוד משהו הבנתי. הבנתי את הכוח שלנו כעם. כי באותו רגע, כשישבנו שם כולנו בבית הכנסת - הרגשתי יהודיה כל כך גאה. לא דתייה, גם לא חילונית. פשוט יהודיה. בלי עצימת עיניים, בלי להתנדנד, ועדיין בלי שיחה עם בורא עולם, אבל עם הרבה אהבה, התרגשות ושיחה טובה וחשובה עם עצמי.

"זו ילדותי השנייה", כתב אהוד מנור, וכך בדיוק הרגשתי.
לפעמים דרך הילדים שלנו אנחנו מתקנים את הילדות שלנו.
אז נכון, בבית כנסת עדיין יהיה לכם קשה למצוא אותי, אבל להתפלל? נראה לי שאעשה את זה לא מעט עכשיו. בדרכי; במילים, בשירה, או אפילו בשתיקה מוחלטת. העיקר שהיא תצא מהלב.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם