קול דממה דקה

אחד הדברים שאני נזכרת בהם בחיבה מהתקופה ההיא בירושלים, היא התחושה של להיות תמיד מוקף ברעשים.

זה מתחיל עם משאית הזבל שחייבת משום מה לפנות גם ברחובות הצדדיים בשש בבוקר, ממשיך עם הפועלים שמתחילים לקדוח ב-7:00 כדי לנצל כל דקת עבודה. אחר כך מצטרפים להרמוניה קולות האוטובוסים, והרוכלים, וסתם צעקות ברחוב. היום ממשיך לו עם צפירות, אמהות שעוברות ברחוב עם ילדים, והערב יורד לו ומביא את אנשי הלילה, צעירים שמגיעים לפאבים וזוגות שמהלכים בלילה ברחובות, מחפשים אלטרנטיבה לדייטים בבתי הקפה.

הרעש הזה כל כך משך אותי בהתחלה. גם בירושלים, שאי אפשר באמת לקרוא לה עיר ללא הפסקה (היא מפסיקה כל ערב בין חצות לשש בבוקר ובסופ"שים כמובן), הרעש יוצר אצלך איזשהו אדרנלין בלתי פוסק, תחושה שבכל רגע נתון יש כמה אלטרנטיבות שאתה עשוי להפסיד כל עוד אתה יושב בבית.

נהניתי להקשיב לצלילים, לדמיין את מי שנמצא בחוץ. היו צלילים שכבר הפסקתי לשמוע - אפילו משאית הזבל הפסיקה להעיר אותי בבקרים, הרעש העירוני הפך למנגינה שלמדתי לחבב. הרעש של השבוע העצים את הדממה של שבת שכל כך מאפיינת את ירושלים. הרעש המתחדש ביום ראשון בבוקר עזר לנו לפתוח את השבוע ולהרגיש שמשהו חדש מתחיל.

גם ברמה הציבורית הרעש הזה גרם לי תמיד להרגיש בעניינים. בתקופת הבחירות הקודמת הייתי מוקפת במודעות ובקמפיינים מכל פינה. סוגיות ציבוריות שהביאו את הציבור להפגין מחוץ לבית ראש הממשלה נשמעו היטב. כל ביקור דיפלומטי של קרי ואובמה פקקו את החיים של כולנו, ופעמיים ביום שמענו את הסירנות של שיירת הנשיא מוציאות ומחזירות אותו לביתו שבראש הרחוב שלנו.

לא חשבתי אי פעם שאתגעגע לרעשים האלה, אבל הנה זה קרה. המגורים ביישוב מביאים איתם הרבה דברים נפלאים, חיי קהילה, שכנות טובה, שיחות חולין בדרך למכולת, וכמעט תמיד טרמפיסט או שניים שמתלווים לנסיעה. ושקט, כל כך הרבה שקט. כשהלילה יורד, כל השכנים - ובמיוחד אלו שיש להם ילדים - מרוקנים את הרחוב ומתחילים את שגרת הערב, מקלחת, אוכל ולישון. כל החניות כבר מלאות ברכבים, והרחוב דומם. קול דממה דקה.

את כל הדברים הטובים שקיוויתי לקבל במעבר ליישוב מצאתי פה, והכי חשוב - את שלוות הנפש. בעיר תמיד התקשיתי למצוא שלווה, הרגשתי שלשבת בבית בערב זו ברירת מחדל. נהניתי מההמולה שסביבי אך תמיד הרגשתי שאני לא מנצלת את כל מה שיש לעיר להציע לי. שנתיים גרתי ברחביה ומעולם לא הייתי אפילו פעם אחת בהצגה באף אחד מהתיאטרונים שבסביבה, גם לא בתיאטרון ירושלים - מרחק 3 דקות הליכה. גם להופעות וקונצרטים לא יצא לי להגיע, ולקולנוע - לעיתים נדירות. כל הזמן הבטחתי לעצמי שמתישהו אנצל יותר טוב את המיקום המטורף של הדירה שלי, אבל במרוצת החיים זה מעולם לא קרה.

היום כשאני יושבת בבית, ערב אחר ערב, הפסקתי לאט לאט להרגיש את הפספוס התמידי הזה ואני לומדת פשוט ליהנות מהשקט והמנוחה. אני מבינה שהמנוחה האמיתית היא זו שהגוף והנפש בוחרים בה, ולא ברירת המחדל של המנוחה, הנגרמת מאפיסת הכוחות.

עוד בוקר שקט בשכונה...

אני ממשיכה להתגעגע לירושלים, ולמנגינת הרעשים שלה. מתגעגעת מרחוק. כשהגעתי לביקור השבוע נשמתי עמוק את כל הניחוחות, הרעשים והצלילים של העיר. נשמתי נשימה אחת עמוקה, נשנקתי קצת מעננה שחורה שפלט אוטובוס שחלף על פניי, ודי. אני נוסעת הביתה עם רדת הערב, מגיעה הביתה אל קול הדממה הדקה שלי, ומרגישה שעשיתי את הבחירה הנכונה. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם