על כלות, הכללות, ואהבה עד כלות

 

אולי אלה המים הזורמים בעוצמה וברוגע גם יחד, שום דבר לא יעצור אותם, מלטפים את גזעי האקליפטוסים העומדים על משמרתם; אולי הפתעת הזרימה החמה-כל-כך הנמזגת אל מי הירדן הקרים; אולי השלווה הסתווית הנדירה הזו, מתחת לשמים הצלולים אי שם בגליל העליון; משהו מאלה פורץ סכרים ואנשים זרים שנפגשו לראשונה בתוך המים המפתיעים האלה מדברים כאילו הכירו כבר מזמן.

אשה צבועת שיער ושפתיים כבת חמישים ומשהו הגיעה לכאן לבדה. כמה כוחות צריך בשביל לטייל כך לבד, אני חושבת לעצמי, ואפילו (ממש לא מתאים לי להשתתף בשיחות-זרים ספונטניות כאלה, אבל עובדה), גם אומרת לה את זה. לכל מקום אני מטיילת לבד, עדיף לי, היא מסבירה, ומספרת שפעם נסעה עם חברה לחו"ל ו"כל הדרך היא לא הפסיקה לדבר ולספר ואפילו נעלבה שאני מסתכלת על הנוף ולא עליה, למה באתי עד לכאן לשמוע אותה או לראות ארץ אחרת?", היא יורה. אשה אחרת, לא צעירה יותר, ממושב במרכז הארץ, שעמדה בתוך המים הזורמים כשהיא נשענת על בעלה, מבקשת ממנו להביא מהאוטו את הסיגריות, "למרות שהוא ממש לא אוהב שאני מעשנת במקומות כאלה", היא לוחשת לנו כשהוא מטפס אל הגדה.

וזו תמצית ההבדל, אני חושבת לעצמי.

                            *  *  *

החופש הקצר שלקחנו לנו חלף ביעף. ראש פינה הקסומה והמסקרנת נותרה הרחק מאחור. במוצאי שבת עולים אל אחד הבתים שבראש ההר לומר מזל טוב. משפחה ותיקה ביישוב מארסת את בתם הבכורה. העיניים שלי מיד דומעות, והדמעות לא מתייבשות לי דקות ארוכות. משהו כל כך חזק ומרגש באוויר. השמחה המתפרצת הזאת שהגוף צר מלהכיל, הריקודים המתלהבים האלה שמנסים להביע את מה שהמילים לא יכולות, האהבה הגדולה שמחבקת כל כך את כל מי שמתקרב.  

ושוב אני חושבת על ההבדל הזה.

הרי כולם נראים כך בתחילת דרכם. אוהבים הכי בעולם. מתאימים הכי בעולם. אז מה ההבדל שבגללו כל כך הרבה מוצאים את עצמם בסוף לבד.

אני נזכרת בשתי הנשים שבמי הירדן. באחת שלא רוצה לשלם את המחיר של הביחד. בשניה שיודעת, וגם בעלה יודע, שלא כל דבר הם יאהבו אחד בשני, ועדיין שווה להם להשקיע את המאמץ. ואני יודעת שההבדל טמון כאן, בגישה.

אני מנסה לדמיין את שתיהן שלושים שנה אחורנית. ובדימיוני המתגלגל הן קופצות מן המים ושולפות מאיזה בגאז' את אלבומי החתונה. וברור שמן התמונות ממש לא ניתן לנבא איזה זוג יחיה יחד שנים רבות ואיזה לא. לשתיהן היו מן הסתם שמלות לבנות מבריקות ועיניים נוצצות וחלומות גדולים. שתיהן הרגישו כמו גיבורות נרגשות של איזה סרט אהבה בלתי נגמר.

                            * * *

והתהיות שלי ממשיכות ומתפלפלות להן: כמה כלות חושבות שהחיים לכל אורכם הם כמו סרט, וכמה מהכלות מבינות מתישהו שממש לא, שהסרטים האלה קצת משבשים לנו את חכמת החיים הפשוטה. כמה מהן רוצות שהכל ימשיך להיות כזה מושלם ומרגש ומתאים להן בדיוק ואם זה לא כמו בסרט אז כנראה הסרט מחכה להן במקום אחר; וכמה מבינות שזה לא, זה לא ממש מושלם לאף אחד; לכל זוג יש היבטים שבהם הוא ממש מתאים ובהיבטים אחרים הוא כל כך שונה. ואולי זה דורש יותר ממה שחשבנו לנו, ואולי היה יותר כיף לו ניתן היה לחיות בסרט, אבל החיים, כמו ששר שלמה ארצי, החיים לא דומים לסרטים. מה שאתה משקיע ומה שאתה מתאמץ, זה מה שיהיה לך בסופו של יום.

ואני נזכרת במשפט ששמעתי באיזה סדנת הורות חכמה לפני כמה שנים: אין זוג שאין לו גם ימים שבהם הוא שואל את עצמו "מה אני עושה עם הבן אדם הזה". ונזכרת באנחת הרווחה הסמויה שפשטה על פני כל החדר, שבו ישבו נשים חרדיות מכל הסוגים ודתיות מכל הסוגים לצד נשים מסורתיות וחילוניות. לזוג המתוק היפה והצעיר והמאוהב-עד-כלות שהתארס אתמול זה מן הסתם יישמע לגמרי מופרך, אני מחייכת. ומתגעגעת. לימים שבהם גם אני הייתי כזאת.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם