צוקית איתנה

כשנשות המגויסים מקבלות הזמנה לבוא להתפנק עם בן הזוג במסעדה ולהציג שובר שחרור ממילואים, אני מבינה שמסתיימת לה תקופה.

שבועות מורכבים עברו עלינו כאן, בארץ הזו שתושביה נעמדו כצוק איתן, כולם יחד וכל אחד לחוד בחזיתו הוא. כוחות אדירים של אחדות, אהבה וחוסן הורעפו על כולנו; החזית על העורף והעורף על החזית, כשלא ברור מי מחזק את מי ומי נמצא איפה.

חבורת נשות הקבע בישוב שבו אני גרה התרחבה בן לילה, ונוספו אליה בצעד חכם ונכון גם נשות צו 8 ואמהות החיילים. פתאום כולם לא בבית, כולן דואגות, כולן מתגעגעות, ובעיקר מתמודדות עם ההבנה שהן צריכות להיות צוק איתן. פתאום חיינו המשונים בלי אבא בבית הפכו לנורמה, ומי שלא גויס ומצא את עצמו חוזר בערב מהעבודה, הפך להיות החריג. זה נשמע מוזר, וזה גם הרגיש ככה, אבל היה משהו מאוד מאחד ומיוחד בתחושה הזו שכולנו יחד באותה סירה. תודה לאל שהמצב הזה הוא רק זמני ולאט לאט מסביב חוזרים לשגרה. ברחוב, במכולת, בעבודה, כולם שואלים "נו, הוא כבר חזר הביתה?". אז זהו שלא... הוא חזר ושוב נסע, אצלנו צו 8 זה מציאות חיים מתמשכת. נכון, זו בחירה שלנו, נכון, אני מאוד גאה להיות חלק מהמציאות הזו, ועדיין זה לא פשוט, בעיקר כשרק לפני רגע כולם חיו ככה והרגשנו מה זה להיות כמו כולם, והנה ברגע זה נגמר.

החיים האלו דורשים ממני להיות כל היום צוקית איתנה, וזה לא פשוט בכלל.

זה לא הקושי הטכני, וגם לא הגעגועים, זה קושי אחר, זה הקושי להיות כל הזמן חזקה, להרגיש ביום יום את מה שכולם הרגישו כאן כמה שבועות והספיק להם. החיים וההתמודדויות שוחקים את הרוח האיתנה הזו, ומושכים אותנו למטה; ובשעת מלחמה כולנו מרימים ראש וזו משימה לא פשוטה, בטח לא בחופש הגדול, בטח לא כשכולם חוזרים לשגרה בעוד שאצלנו ההיפך הוא השגרה.

החיים לימדו אותי לא להסתכל ולא להשוות, הבית שלי זה מה שאני רואה לנגד עיניי, ולא פוזלת שמאלה או ימינה לבית של השכנים, לא בודקת מתי הבעל חוזר שם הביתה ולא כמה פעמים הוא שמר על הילדים בזמן שאשתו הלכה לנוח או סתם נסעה להתאוורר. ועדיין זה לא קל, זו משימה שדורשת גם היא המון כוחות.

לפני כמה ימים הרגשתי שהכוחות האלו נגמרים לי, שנמאס לי להיות צוקית שכזו, שאני זקוקה לשקט, שהאחריות הזו כלפי הילדים וכלפי הפקודים והגיזרה וכלפי מדינת ישראל - עתידה עברה וההווה שלה - כבדים עליי. הרגשתי שאם אני לא מוצאת את הזמן הזה לעצמי אני פשוט משתגעת, ובעיקר הופכת לגוש עצבים שיורה לכל הכיוונים. ההורים שלי, שהם בדרך כלל הצוק האיתן שלי, יצאו לחופש, מה שערער לא מעט את מעט העוגן שהיה, ולכן נותרה לי רק ברירה אחת – בעלי. לא מעט ייסורים ליוו את ההחלטה להודיע לו שהוא לוקח את הילדים איתו לצבא. זה לא איזה משרד נחמד שאפשר לדחוף שם את הילדים מול איזה מסך, וגם בערב הוא לא חוזר איתם הביתה והם נמצאים שלוש שעות נסיעה מהבית; אבל כנראה שהתחושה שאני עומדת על קצה הצוק האיתן שלי גרמה לי פשוט לעשות את הצעד הזה. זה אמנם היה צעד קדימה אבל לא לתהום, זה היה צעד מבריק שגילה עד כמה לא תמיד צריך להגיע לקצה, וכשאי אפשר כבר אז תמיד אפשר למצוא פתרונות.

והוא אכן עשה זאת, למרות שהיה מסובך ובלתי אפשרי ולא היה לו זמן והיה תרגיל והוא בכלל בשטח. הוא לקח אותם. הם נהנו, הם היו עם אבא לבד (טוב, לא ממש לבד), הם עשו דברים שאם אמא הייתה שם היא בטוח לא הייתה מרשה, והם התנהגו למופת (גם זה משהו שלא היה קורה אם אמא הייתה שם).

זה היה מבצע צוק איתן הקטן שלי, ולא נדרשת כאן שום ועדת חקירה, המסקנות כבר ברורות:

1.      וועדת זכויות האדם של האו"ם בטוח תומכת במבצע הזה

2.      זכיתי לגלות שהכל אפשרי ושאני יכולה להתחיל גם לדרוש ולא רק לתת (למדינה כמובן).

3.      היה לי שקט וזמן איכות עם עצמי באמצע אוגוסט, משהו שבחיים לא קרה לי.

4.      אני בטוח ניצחתי ולא משנה מה יגידו בחמאס או בשמאל.

5.      אחרי הפסקת אש של כמה חודשים אני יוצאת לעוד מבצע.

6.       הילדים בטוח ישמחו אם אמא תיסע כל השבוע לצבא ואבא יישאר איתם בבית כי "עם אבא הרבה יותר כיף, הוא מרשה לנו הכל"

7.      אני שוקלת את העניין ברצינות.

צוקית איתנה או לא, אני כל כך נהניתי. ואפילו התגעגעתי.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם