צדפים הם לפעמים געגועים

בשבוע שעבר הלכתי לים, ישבתי על החול וחיפשתי צדפים מיוחדים, אבל לא מצאתי שום דבר מיוחד.

אחרי הצהריים עשיתי הליכה על החוף ליד הבית, ולפתע מצאתי מלא צדפים מיוחדים.

מצא את ההבדלים!

ארבע שנים וחצי ישבתי על חוף ים בתולי, שקט ויפה. לצערי הוא לא היה נקי בגלל הרוח שמביאה ממצאים מעניינים מכל רוחות תבל, אבל היו בו המון צדפים מיוחדים ויפים שנהנינו לאסוף.

הגענו מפריס הקרה והמנוכרת של חודש אב (חזרנו משליחות של בני עקיבא) הישר לחום האנושי של אנשי נווה דקלים. הישוב היה צעיר ופתח את זרועותיו לחדשים. קיבלנו עוגה ואחר כך ארוחת צהריים ולאט לאט הלכנו להכיר את המקום.

 

שכנתי ואני, שתי תושבות חדשות בגוש קטיף, ראינו פרסום על שיעורים, אז הלכנו. הלכנו אל הלא נודע וחיפשנו איפה השיעור, וכך שיעור ועוד שיעור והתחלנו להכיר את האנשים המקסימים. באנו ממקום מאד תרבותי אבל ריקני מכל תוכן משמעותי, והגענו למקום כביכול כל כך לא-תרבותי אבל מלא תכנים, אמונה, ערכים והמון טוב, וזה היה נפלא.

למחרת בבוקר הלכתי למשרדי הישוב לרשום את הילדים למוסדות החינוך. המזכירה שאלה אותי, "את נורמלית? באת מפריס ישר לגוש קטיף?", ואני כבר הייתי שבויה בקסמם של השמש והתושבים ובכלל לא הבנתי מה הבעיה. הלא פריס כל כך מנוכרת וריקה מכל תרבות ראויה, מובן שאנחנו נחפש משהו אחר למלא מצברים...

וכך עברו להן השנים, בנינו בית, ילדתי עוד כמה ילדי שמש, התחלנו לחתן את הגדולה עם שכן מהישוב, ועבדנו, ואז... הגיעה המכה הקשה. אוטובוס הדמים שבו נהרגו שניים מחברינו, מירי אמיתי - שהייתה מורה אהובה הי"ד, וגבי ביטון הי"ד. היו גם פצועים - ילדי משפחת כהן ועוד.

עזבנו את ביתנו הנוח והלכנו לקרוואן דולף על שפת הים. הקמנו ישוב לזכרם ולזכר רוני צלח הי"ד, שנתווסף גם הוא לרשימת הצדיקים שבמותם ציוו לנו את החיים.

ארבע וחצי שנים ישבנו שם, אוספים צדפים ומלווים בשבת ברגל את ילדינו לבני עקיבא, מתענגים על שקיעה ועל תפילה מרגשת בליל שבת לרחש הגלים עם מנגינות הנשמה של רב שלמה קרליבך.

חגגנו את בר המצווה של בננו על החול ליד הבית בהשתתפות מאות אנשים, התחברנו, ונלחמנו. ולבסוף גורשנו.

אנא אלך, אנא אשוב?

 

אנחנו כאן. בישראל. מאז חיתנו כמה ילדים ובנינו בית מחדש, יש לנו עבודה, אבל הלב קרוע ולא מתאחה, הוא נדבק בדבק לא עמיד, כך שלפעמים הוא שוב מתפרק עד שנמצא דבק חזק יותר שיחזיק קצת יותר זמן, וחוזר חלילה.

האוהל מחכה אחר כבוד לרגע שנוכל להוציא אותו ולחזור למקום שלנו, ובינתיים הגעגועים הם חלק מהחיים.

 

תשע שנים, שנים שבהן לא הצלחתי ללכת לראות את הים, שנים שבהן היינו מסתכלים כל יום באינטרנט לראות מה קורה אצלנו בבית שנשאר מאחור, בגוש קטיף (בצילום הלויין), שנים שבהן בכל ארוחת שבת עלו הטונים כשדיברנו על הבית, על הגירוש ועלינו... שנים קשות שהיום קצת נרגעו. הדיבור על הבית הפך לרגוע ולגעגוע, הפך למילת קסם לשקט ולהתכנסות פנימה, כל אחד עם הזיכרון הכואב, האישי.

ביקרתי בפריס, הראיתי לבעלי את הבית שבו גדלתי, וחשבתי על ילדיי שמתחתנים, איזה בית הם יראו לבני זוגם? איפה נוף ילדותם?

תשע שנים ולא שוכחים.

זוכרים, מתגעגעים ומחכים לחזור.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם