הסיוט הכי גרוע

לכל אחד יש סיוט משלו, איזה פחד מודחק שצף ועולה מידי פעם. הסיוט שלי מגובש כבר שנים. גדלתי בבית שנמצא בקצה היישוב, ליד חורשה חשוכה בלילות. בשביל המחבר בין הבית, דרך היער לשכונה מעל, תמיד הייתי רצה בלילה, ואומרת בלב פרקי תהילים, נגד חזירי בר ונגד מחבלים, אלה חיות רעות וגם אלה. אם הייתי לבד בבית הייתי נועלת את כל הדלתות ושמה מוזיקה בפול ווליום. חרדות שכאלה אופפות את כולנו ונהיות ריאליות מתמיד בימים אלה.

                                                        * * *

הסיוט שלי כמעט התגשם היום בצהריים, כשהשחקנים הראשיים - הם אחותי הקטנה וחבר שלה. עכשיו שהבית התרוקן מהמשטרה והצבא, ומחברים טובים שבאו לתמוך, אנחנו מעכלים שוב ושוב את האירוע ומבינים איזה נס קרה.

בזמן שאחותי וחבר נוסף ישבו וראו טלוויזיה, פרצו שני ערבים לבית. הם הגיעו לחדר שבו הם היו והתחילו להרביץ לשניהם, למשוך בשיער ולהנחית אגרופים. הם נעלו אותם בחדר והלכו למטבח, במה שנראה היה כמו חיפוש אחרי סכינים. בנס אחי הגיע הביתה בתוך כמה דקות, במקרה, ראה אותם עם סכינים במטבח, ורץ להזעיק עזרה.


צילום: אהוד אמתון, תצפית

לסיפור שלנו יש סוף טוב. אנחנו יושבים פה ומנסים לצחוק על העניין. בקלות הערב הזה היה יכול להיראות אחרת. במשטרה מציירים את האירוע כפלילי, והחשודים עוד לא נתפסו, אבל כשאני מספרת על העניין אני מעדיפה לקרוא להם מחבלים. מי שפורץ באוגוסט בשלוש וחצי בצהריים לא מגיע עם כוונות תמימות. מי שמרביץ ומושך בשיער של ילדה בת 16 ככל הנראה לא הגיע רק כדי לגנוב כלי כסף. גם המראה שלהם עם סכינים במטבח לא משאיר הרבה מקום לספקות.

הכתבים שהתקשרו והתעניינו ירדו מהסיפור, כי אחותי הקטנה לא מעוניינת לראות את התמונה שלה מתנוססת בעיתונים. אין חשיפה – אין כתבה. ואני קצת מתעצבנת, כי ילדה בת 16 לא צריכה לחטוף מכות, ולהיות נעולה בחדר עם הפחד שעוד רגע הולכים להרוג אותה, ואז עוד לשמוע שכל עוד אין תמונה שלה זה לא מעניין מספיק בשביל לעלות לכותרות.

גדר יותר רצינית מתוכננת להגן על היישוב שלי, יישוב של כמעט שלוש מאות משפחות, יישוב שבו מאז שאני זוכרת את עצמי - ילדים מסתובבים בו בצורה חופשיה ומרגישים בטוחים. נוה צוף הוא יישוב שקט, ולרוב הוא אכן בטוח, אבל לצערנו יש אוייבים מסביב, ויש מי שרוצה לחבל ולפגוע ביהודים רק משום שהם יהודים, בנחל עוז, בשדרות וכנראה שגם פה. הגדר המתוכננת שמיועדת להגנה יותר משמעותית על היישוב, תקועה אי שם אצל יועצים משפטיים.

אני כותבת את כל זה כשזה עדיין טרי; כשאח שלי, שחזר מהלחימה בעזה, שומע את אחותי הקטנה מספרת לו על הלחימה במחבלים. מחבלים ולא פורצים. כותבת את זה כדי שיידעו מה קרה, גם בלי שאחותי הקטנה שמסתובבת עם חבורות על הפנים תצטרך לראות את התמונה שלה בעיתונים. כותבת בעיקר כדי שכולם יידעו את הגבורה של האחים שלי, ואת הפחדנות של הצד השני. כותבת כדי שתפיצו אתם ותדעו שכל אבן שנזרקת בכבישים, כל צמיג בוער או נסיון חדירה, יכול להסתיים גם אחרת. 


צילום: אהוד אמתון, תצפית

ייתכן ומבצע צוק איתן כבר נגמר, אבל המלחמה עם האוייב לא נגמרת שם, בעזה. לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו, אלא הרבה, והם לא מרוכזים רק בעזה אלא מקיפים אותנו בכל מקום, והקב"ה מצילנו מידם.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם