המלחמה הראשונה שלי

בימים האחרונים אני מסתובבת עם תחושה מוזרה בבטן. לכאורה הכל אותו דבר, הכבישים בהם אני נוסעת, מזג האוויר היבש, החיוכים של נוה מתוך הדמעות כשאני באה להרים אותו בלילה. ועם זאת יש מין עננה שמעכירה את הכל, 'רוחות מלחמה' קרא לזה רמי קליינשטיין.

ובכל זאת משהו שונה. הנסיעה בכבישים מלאה בשירים עצובים הבוקעים מהרדיו, מזג האויר היבש מלווה באפרוריות המסתירה את השמש, וכשאני מביאה את נוה איתי למיטה באמצע הלילה הוא תופס את החלל שהשאיר בעלי, כשנסע לפני שבוע בדיוק להצטרף לכוחות צה"ל בדרום.

סלפי אחרון לפני יציאה

בירושלים כמעט ולא מרגישים את המלחמה. הקניון עדיין מלא באמהות וילדים בשעות הבוקר, הימים מחשיכים כרגיל ואנחנו הולכים לישון ברוגע במיטותינו. קשה אפילו לדמיין את שגרת ה"15 השניות" הנוראית שהיא מנת חלקם של אחינו בדרום. אבל יש משהו מאוד כבד באויר, עד כדי כך שבכל שיחת טלפון זה מרגיש ממש מוזר לשאול "מה נשמע" ועוד יותר מאולץ לענות "בסדר".

יחד עם עשרות אלפי אחרים, שלמה קיבל צו 8. ומאז גם אני – מגויסת. בימים אלה נדמה כי חצי מהמדינה לובשת מדים. האחים שלי, הבעלים של החברות, הגברים מהעבודה, ויש גם חברה אחת מארגון שהתנדבתי בו בעבר. ומי שלא לובש בפועל - לובש בלב, ונדמה שכל הזמן כולנו מנסים לחשוב איך אפשר לעזור להם ואיך אפשר לעזור אחד לשני.

בשיחות הטלפון הנדירות שיש לנו, שלמה מבקש להתעדכן מה המצב בעורף, ואני מדווחת לו על עצרות הזדהות ועל התגייסות המונית בפייסבוק. אני בוחרת שלא להרחיב על הפגנות השמאל, על מתיחות באזורים מעורבים, ועל מה אמר או לא אמר סלב זה או אחר. מעדיפה להתמקד בסולידריות הניבטת מכל כיוון. בעשרות אלפים שליוו חיילים בודדים למנוחות ולא בכמה מאות שחסמו כבישים והלכו מכות בתל אביב או בחיפה. ויותר מהכל, אני רואה כמה כוח זה נותן להם שם, לדעת שכולנו מאחוריהם.

ובינתיים עשרות צדיקים מתגייסים לעזור בדרכים שונות. לאסוף ציוד לחיילים, להכין אוכל למילואימניקים שתופסים קו בשומרון, מזמינים את ילדי הדרום לסיורים חינם אין כסף, ואפילו - מתקשרים אלי, אשת מילואימניק, ומשכנעים אותי לקבל ארוחת ערב שמכין מתנדב ירושלמי נחמד. בהתחלה אני המומה ומסרבת בעקשנות שאין צורך, שאחרים צריכים יותר. בהמשך אני כבר דומעת, בערבוב רגשות שכזה, מופתעת שאני חלק ממערך-תומכי-הלחימה, אך גם מתרגשת עד עומק ליבי מטוב ליבם של האנשים.

אני משתדלת להמשיך את שגרת חיי עד כמה שאפשר, ללא שלמה, במדינה תחת מלחמה, שגרה אפורה ומוזרה. שוברת את השגרה רק כשאני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות כשחיילים נופלים, וכשבני משפחותיהם מרגשים אותי בחוזק ובחוסן שלהם.

"את לא נטרפת מדאגה?", שואלים אותי כל הזמן. וכשאני עונה לא, אני מתכוונת לזה בכל ליבי. אני מאמינה בלב שלם שיהיה בסדר, סומכת על האל שמגן עלינו. סומכת על החיילים שלנו, על העורף שלנו, על האחים שלנו בתפוצות. יודעת שיהיה טוב, שאנחנו במערכה קשה במלחמה צודקת, וכשאני קופצת היום לבקר בשכונה הצעירה שאליה אנחנו עתידים לעבור, בשש אחרי המלחמה, אני רואה ילדים קטנים משחקים ברחוב, רצים בעליזות ובחופשיות מבית לבית, ואני נזכרת בשביל מי אנחנו נלחמים באמת, ולמה בסוף גם ננצח את הרוע.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם