שני זוגות משקפיים

היו אלה המשקפיים. לפני שנמצאו הבנים נמצאו משקפיים לא הרחק. 
לשלושתם היו משקפיים, לפחות בחלק מהזמן. לגיל-עד, נפתלי ואייל. במוצאי השבת האחרונה, בסביבות אחת לפנות בוקר יצר הצבא קשר עם אופטיקאי מאלעד שזיהה. אלה היו המשקפיים של אייל.
בשעות ובימים הקרובים בוודאי תתבהר תמונת האירוע לפרטיו האיומים, מה ידעו כוחות הביטחון שלנו, מה שמעו ההורים, ומתי. ועוד שאלות יעלו, חלקן כבר צפות, האם הידיעות, ההבנות היו צריכות לשנות משהו בפעילות הצבא, האם היו צריכות לשנות משהו ביחס לתפילות, ביחס לזריעת התקווה.


ההורים בעצרת בכיכר רבין. צילום: מיכל אביאור

בעיניי, שני זוגות משקפיים ליוו את מהלך 18 הימים האחרונים - משקפי הבנה ומשקפי תקווה. אלה ואלה היו הכרחיים.
דברי קציני הצבא ואופן החיפוש היו כאלה שאם מסתכלים בהם במשקפי ההבנה, קשה שלא להעריך מה מצפים למצוא. המידע שהושג הצביע על המגמה. הדברים טפטפו פה בטלמון כל העת, ברמזי רמזים, במילים הנבלעות בין השורות. לעיתים גם ביותר מכך. בשבת הראשונה הסביר קצין תושב היישוב לחברים של גיל-עד שגם תרחישים רעים עומדים על הפרק. כשישבתי אצל משפחת שער פלטה אחת המבקרות משהו על כך שבין האזרחים שהצטרפו לחיפושים יש מומחים למערות. בת גלים שמעה ולא הגיבה, ובמהירות טושטש המושג בינות למילים מחזקות.
כי יחד עם זה, כל עוד לא מוצאים ואין וודאות, אי אפשר שלא לקוות.


מעגל בטלמון. צילום: מיכל אביאור

ריקי רט מ"מקור ראשון" סיפרה בשבוע שעבר על משקפי התקווה - הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, שכנה וחברה של משפחת פרנקל בנוף איילון, שהתה בביתם, כשאחותו הקטנה של נפתלי ביקשה את עזרתה - להלביש בובה חדשה שקנו לה.
טיקוצ'ינסקי שאלה אותה: "מי קנה לך את הבובה?", והילדה ענתה "אמא".
היא הרימה מבט תוהה לרחלי פרנקל ושאלה מי באמת קנה את הבובה?
ורחלי ענתה - אני.
"הייתי היום בקרית ספר לרכוש משקפיים חדשים לנפתלי, וקניתי גם את הבובה. מי יודע באיזה מצב המשקפיים של נפתלי, והוא בוודאי יזדקק למשקפיים חדשים כשיחזור הביתה".
כשהמוכרת שאלה אותה על שם מי לרשום את ההזמנה, היא ענתה "על שם נפתלי פרנקל". המוכרת הרימה את עיניה ממסך המחשב ונדהמה. "צריך להיות אופטימיים", אמרה לה רחלי פרנקל בפשטות.


ynet. צילום מסך

את התקווה הקלושה שידרו אף עיניה ודבריה של איריס יפרח.
גם בת גלים אמרה לנו, "אני אישה של שכל. פתאום אני מוצאת את עצמי מדברת במונחים של תדרים ואנרגיות טובות שאני מנסה לשדר לגיל-עד".
במעגלי התפילות שהיו כאן – הדתיות והחילוניות - בבתי הכנסת, בכיכרות ובצמתים, הסתכלתי הרבה על פני האנשים, על עיניהם הנעות תכופות בין ייאוש וציפייה. מבינים, ובכל זאת מתפללים. אינם יכולים לדעת איזו השפעה תהיה לה לתפילה הזו בעולם או עליהם עצמם.

ונכון, עוצמת הכאב נדמית כך כחדה מאוד, חותכת, חונקת, אפילו מפתיעה. אבל אני לא בטוחה שאחרת היה קל יותר. לא משנה כמה התכוננת נפשית, זה מפרק.
להבדיל, אני חושבת על רגעי לידה. תשעה חודשים אנחנו יודעות שזה יגיע אז למה אנחנו בוכות מהתרגשות? כי אין וודאות, כי זה פתאום פה. ממש פה.
ב-15:00 תתחיל בבית הכנסת למטה הלוויה של גיל-עד. ב-17:00 תתקיים בבית הכנסת השני, ברית-מילה לתינוק חדש שנולד בטלמון.
רגע לפני שייתנו לנו את שמו, יאמרו: "קיים את הילד הזה לאביו ולאמו".

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם