לא סותם ת'פה

לא מזמן קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה: "אנחנו רוצים שתגישי ביום רביעי יחד עם אראל סג"ל את התוכנית הקבועה שלו - לא סותם ת'פה - ברדיו גלי ישראל".

"אני? להגיש תוכנית רדיו? השתגעתם?"

 "כן", ענו לי מהצד השני של הקו, "נראה לנו ממש מתאים". "טוב", עניתי, "אני מוכנה לנסות".

ביום שלישי בערב ניסיתי לחלוב מנתנאל העורך מה בדיוק יהיה ואיך זה עובד. הוא היה מאוד נחמד אבל השיחה הפשוטה והזורמת רק הלחיצה אותי. "תגיעי מחר והכל יהיה בסדר, אל תדאגי, רדיו זה ממש כיף, את תיהני!".

הגעתי למחרת לאולפני הרדיו די בלחץ, על מה אדבר? ואיך זה עובד? לא הספקתי יותר מדי להבין מי נגד מי, הושיבו אותי באולפן, שמו לי אוזניות על הראש, ויאללה קדימה!

מאז הפעם ההיא התחיל לו פרק חדש ומעניין בחיי. זה לא שעולם התקשורת זר לי, כבר כמה שנים טובות שאני מוצאת את עצמי מתראיינת או מגיבה, מגיעה עם מסר ברור ומכוונת מטרה. לנסוע לרדיו ולהיכנס לאולפן לא ממש הלחיץ אותי, מה שהלחיץ אותי זו העובדה שפתאום מצאתי את עצמי בצד השני. פתאום אני המראיינת, אני שואלת שאלות וגם שותפה לחשיבה על מה כדאי ועם מי כדאי לדבר היום בתוכנית. זו זווית אחרת, לגמרי שונה מאוד ממה שאני עושה. פתאום הבנתי שלאנשי תקשורת (רובם) יש דעה מוצקה על כל דבר ועניין, הידע הכללי שלהם עשיר מאוד, ובעיקר הם מעורים בכל מה שקורה בארץ ובעולם. שנים של עבודה בתחום הדוברות וההסברה לימדו אותי בעיקר להקשיב, לשמוע, להבין שלהמון דברים יש שני צדדים, שישנם דברים שאני צריכה לברר לעצמי ושאני לא מוכנה לקבוע דעה בנושאים מסוימים אם לא ביררתי לעומק למה ואיך ומי נגד מי. הבנתי גם, לבושתי יש לציין, שלעיתים צר עולמי כעולם נמלה. אני כל כך שקועה בעניינים שקשורים לחיים כאן בבנימין וביו"ש בכלל, שאין לי מושג מה קורה בעולם הגדול.

ההחלטה שלא תהיה לנו בבית טלוויזיה, והעובדה שאין לי זמן לקרוא עיתונים, משאירה אותי די מנותקת. לרוב אני שמחה על הבחירה הזו בחיי, כי גם ככה אין לי כמעט פנאי לבית שלי הפרטי. אם גם מהדורת החדשות המרכזית הייתה גוזלת את זמני מידי ערב, לא ברור לי איך הייתה נראית המשפחה שלנו. לרוב אני משלימה פערים וכשיש צורך מתחברת לכל פיסת מידע, אבל כמעט תמיד זה רק בנושאים שרלוונטיים לעבודה שלי.

ומעל הכל זה הקצב המהיר, חדות החשיבה וההקשבה שנדרשים כשמראיינים מישהו. היכולות להיות חריפים, נוקבים ולעיתים גם בוטים, הן יכולות שאולי פעם היו חלק מהאישיות שלי, אבל שנים של עבודה פנימית ריככו את הקוצים והמתיקו את החריפות. אני באמת מאמינה בשיחה עמוקה וכנה, אני מאמינה בסובלנות, בהקשבה, ובעובדה שיש דברים שניתן להגיע אליהם רק אחרי צעידה ארוכה. השעה השבועית הזו לצידו של אראל סג"ל, שלדעתי הוא איש חכם, חד, חריף, מקסים ועצבני שיורה לכל הכיוונים, שצועק ומתעצבן וכמובן לא סותם תפ'ה, היא חוויה מרגשת ומעניינת שמעוררת אצלי כל כך הרבה מאבקים פנימיים ושאלות.

אחרי כל אייטם שבו אני נהנית הם אומרים שהוא היה גרוע, כשאני מרגישה שהיה גרוע הם חושבים שהיה ממש מעולה, מה שבהחלט גורם לי להבין שאני ממש לא מבינה איך העסק הזה עובד.

לשמחתי אני מקבלת הרבה מאוד תגובות חיוביות, למרות שאני תמיד יוצאת מכל תוכנית בתחושה שפשוט אין לי את זה ואני לא מבינה למה רוצים שאגיע שוב. תמיד חשבתי שלראיין זו החלק הקל, ומי שעובד קשה זה הדובר או המרואיין שמנסה לצאת בשלום ממתקפה כזו או אחרת. עכשיו אני מבינה שהעבודה הקשה באמת היא זו של מי שיושב באולפן או מאחורי המקלדת. אז אם אי פעם הייתה לי איזו שאיפה או מחשבה לפזול לכיוון, היא חלפה לה במהירות. המפגשים האמיתיים, אלו שקורים פנים אל פנים, הם מבחינתי הדבר האמיתי והמרגש באמת, הם מאפשרים עומק, הם נותנים הזדמנות להסתכל בעיניים, לראות גם את שפת הגוף, לשמוע את המנגינה ולא רק את המילים או המסרים הקצרים והברורים.

ולמרות כל זאת אני חייבת להגיד שאני ממש נהנית, נותנת לאראל להוביל ולומדת לאט לאט את הצעדים, בודקת מה נכון לי ומה לא, מנסה להתחבר יותר לאקטואליה הרחבה ולגבש לעצמי עמדות יותר ברורות בכל מיני נושאים. זו חוויה מאתגרת  שגורמת לי לתהות ולבחון מחדש את עצמי ובעיקר דורשת ממני למצוא את הדרך הנכונה שמשלבת את כל מה שאני מאמינה בו מצד אחד, והרחבת הידיעה והיכולות מצד שני.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם