זמן לקנקן

מי מאתנו לא אוהבת תשומת לב של מישהו קרוב?

מי מאתנו לא אוהבת שגם קצת משקיעים בה?

כן, כן גם אנחנו שכבר לא ילדות.

פסח כבר לגמרי מאחורינו ואביב וקיץ לפנינו,

יום העצמאות, ל"ג בעומר, יום ירושלים, שבועות,

והופ, נגמרה לה עוד שנת לימודים.

תקופה מלאה במסיבות סיום.

יש באירועים הללו בהחלט משהו מרגש.

יש בי משהו שמחכה להם.

להיכנס, לשבת ולהיזכר ביום הראשון של השנה.

המסיבה עומדת להתחיל.

הילד שלי יושב מלא בציפייה כמו כל חבריו.

תקופה של חזרות ומתח מסתיימת,

כל ההורים נכנסים ומתיישבים.

עם כל המצלמות והמסרטות, אני מרגישה כמו במסיבת עיתונאים.

אף אחד לא רוצה לפספס אף רגע, עוד חיוך למצלמה.

ועוד תמונה עם החבר ועם זה שעובר דירה.

הילד שלנו מחכה לעיניים של אמא, לחיוך שלה

למבט הזה שאומר "מתה עליך", "אתה תותח!",

והראש שלנו שוב במסך.

זום אין, זום אאוט,

מסריטים ומצלמים.

מתי אראה את כל הסרטונים?

אין לי מושג.

אולי בפנסיה.

יהיה איפה לראות כאלה סרטים מיושנים?

הגננת מתחילה לדבר.

היא מתרגשת. היא מסתכלת על הילדים שלנו.

היא מחייכת. מערכת יחסים בינה ובין ילדינו עומדת להסתיים.

קשה לה.

גם לי.

הייתה שנה מדהימה.

כמה דקות ושעות וימים של תשומת לב מסתיימות להן בערב הזה.

כמה שעות של השקעה,

החיבוק בבוקר בכניסה לגן, הזמן המשותף,

החצר, הלימוד, החגים.

הרגע הזה שבו אנו נפרדים,

הוא בהחלט רגע מעט מבלבל.

הזיכרונות הטובים של השנה כולה עולים,

אך איתם צפים מבפנים גם החששות מהלא נודע,

מהשנה הבאה, מהחברים ומאנשי הצוות החדשים.

אלו שמסיימים גן או בית ספר יסודי או את בית הספר,

לכולם, זהו זמן מיוחד במינו.

שמחים שגדלנו בשנה,

שמחים על התקדמות,

שמחים על חברים חדשים.

בתוך הבלבול,

תחושה אמיתית של הכרת תודה.

תודה על שנה שחלפה.

תודה לצוות, לחברים, ובכלל תודה.

לפני שנה פנו אלי חברות שהיו אז בוועד הורים,

וביקשו לרכוש מתנות לסוף השנה לצוותים בגנים.

חשבתי לעצמי,

המתנה היא רק תשומת לב כי אי אפשר לכמת את התודה הגדולה.

ונזכרתי בטכס חלוקת המתנות של סוף המסיבה,

קוראים ברכה אישית ואז מחפשים בין כל השקיות למי ומה המתנה.

חשבתי על הגננת או על המורה.

זו שהשקיעה שנה שלימה,

בדקות האלו כשהאמא מוועד ההורים מחפשת את המתנה עבורה ולא מוצאת,

ואז קמה זו שקנתה ומנסה את מזלה.

לא רציתי שכך יקרה.

רציתי למנוע את המבוכה.

רציתי שהגננות ירגישו שמישהו חשב עליהן, והשקיע.

פתאום עלה לי רעיון

אישי ואומנותי יותר.

יחד עם כל בני המשפחה ישבנו לגזור אותיות

על כל שקית הדבקתי את שם מקבלת המתנה בע-נ-ק!

ארזתי את המתנה בצורה מושקעת,

כמו שמגיע למי שהשקיע כל כך הרבה בשביל ילדינו.

המסיבה כבר התחילה ועוד מעט יחלקו את המתנות.

העיניים של היושבים לצידי נמשכו לכיוון השקיות שעמדו בצד הגן.

"וואוו", שמעתי הורים מתלחשים.

"מה קנו השנה?", "תסתכלי, תסתכלי", אמרה אחת לשנייה.

האמת, שאף אחד לא ראה את המתנה עצמה, אלא רק את העטיפה.

אנו לומדים להסתכל "בתוכו" ולא "בקנקן".

נכון.

העיסוק בחיצוניות מפריע. גם לי.

אבל התחושות הפנימיות,

של הרצון לתשומת לב,

של הרצון לתשומת לב מושקעת - נכחו באולם.

ואולי כשמדובר בנתינה, גם 'לקנקן' יש ערך.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם