שכנים לא בוחרים

 

בשבוע שעבר החלטנו להמשיך מסורת שהתחלנו בה כשהתחתנו - להימנע מלהישאב ליום עצמאות שכולו על טהרת המנגלים, לקחת הפוגה קלה משיפוד נקניקיות וחיתוך סלטים, לטובת טיול בשבילי הארץ. ישנם מספר הזדמנויות בשנה שבה מסלולים רבים ביהודה ושומרון פתוחים ומאובטחים, והחלטנו לנצל את ההזדמנות ולטייל קרוב לבית, כאשר על הכוונת - נחל קנה למרגלות קרני שומרון.

 

 

 

צילום של נחל קנה, התמונה נלקחה על ידי  רננה שוורץ, מתוך וויקיפדיה

 

לאחר יציאת בוקר מוקדמת, שגיאות ניווט קלות וארוחת בוקר שהפכה לארוחת צהריים, יצאנו לדרך. בעודנו יורדים מן ההר אל הוואדי כבר גילינו, לשמחתנו ושלא לשמחתנו, שלא היינו היחידים שהחליטו להתעלם מאזהרות השרב של החזאים ולצאת לטייל. בין העוברים והשבים לאורך הנחל היו גם תושבי כפרים ערביים סמוכים. אחד מהם שחלף לידינו, בירך אותנו בחג שמח. שלמה השיב לו "בוקר טוב", והסביר לאחותי הקטנה שבכל יום אחר הוא היה מברך אותם בחזרה באותה ברכה, אבל ספציפית ביום הזה זה קצת פחות מתאים...

 

המפגש בשבילים תוך כדי טיול תמיד היה עבורי הזדמנות יחידנית לשלום-שלום עם השכנים הערבים באזור מגוריי. כשגדלתי ביישוב, היו אלו שנים של אינתיפאדות וזריקות אבנים. כל רכב ערבי שעצר בצד הדרך הדליק לנו נורת אזהרה וגרם לנו ללחוץ חזק יותר על דוושת הגז, רק ליתר ביטחון. נסיעות דרך יישובים ערביים הצריכו ערנות מתמדת. יחד עם הזהירות והחששות המוצדקים, לא חונכנו לשנאה. כשנסעתי בבקרים ועברתי במחסום, תמיד כאב לי לראות אותם משתרכים בתורים ארוכים על הבוקר ביציאה ליום עבודה, במיוחד כאשר מדובר היה באנשים מבוגרים מאוד. הכאב הזה פחת בימים שבהם הודעות מזעזעות על נרצחי פיגועי תופת זה או אחר התפרשו על פני כל העיתונים, והבנתי כי זהו כורח המציאות אליה נקלענו. לא נולדתי בעתות השלום עליהם מדברים הזקנים, לימים ההם בהם אנשי היישוב שלי היו יושבים בכפר אצלם על כוס קפה ועושים קניות ברמאללה, אך למדתי לייחל אליהם.

 

והיום, למפגשים בשבילים הצטרפו המפגשים בסופר מרקט של רמי לוי, לצדם של העובדים יחדיו בבניין ובתעשייה והחקלאים המעבדים את כרמיהם בשכנות זה לזה. לא חברים, אבל שכנים.

 

....

 

בחודשיים האחרונים התחלנו להפוך רעיון למציאות ולחפש יישוב להתמקם בו. עם כל האהבה לירושלים, תמיד היה לנו ברור שאנחנו אנשי כפר במהותנו, ושיש לנו משיכה עמוקה ללב הארץ, יהודה ושומרון. כל נסיעה שלנו לאזור כללה גיחה וסיבוב רכוב ליישוב בצד הדרך כדי לחפש מקום שירגיש לנו כמו בית. תמיד הרגשתי שבשבילי לחזור לגור בבנימין היא "הברירה הטבעית", אבל אני יותר ויותר נוכחת לדעת כי להביא את המשפחה שלי לגור פה זה כבר צעד משמעותי, צעד שעושים כמשפחה.

 

ואכן בבואנו לאחד היישובים באזור אנו פוגשים וועדת קליטה, ולראשונה בחיינו עוברים ריאיון זוגי. למה אנחנו רוצים לבוא לגור ביישוב פלוני, מה אנחנו מחפשים. ובריאיון הזוגי אנחנו מנסים לבטא את הרצונות המשותפים שלנו, כמשפחה. שואלים אותי אם אני לא מפחדת מהנסיעות בכבישים. באינסטינקט ראשוני אני טוענת שלא, שגדלתי בנוה צוף, שאז המצב היה יותר גרוע. אני מסתכלת למטה על הבן הקטן שלי, שלובש פיג'מה מקושטת בדובונים, ועונה בכנות שעכשיו הסיטואציה היא קצת אחרת, כבר לא אני לעצמי.

 

בדרך חזרה אנחנו משוחחים על הפרדוקס שבמגורים פה. אנחנו עוברים ליו"ש כדי לברוח מהמולת העיר לפסטורליה של המגורים בגבעות, עוברים לגור בלב הארץ, אבל גם בלב הקונפליקט.

 

פעם, שוחחתי עם חבר שגדל פה אך בחר לגור בשפלה. "רציתי לגור במקום שבו השכנים לא שונאים אותי. לגדל ילדים בשקט". ועכשיו שהגיע תורי לבחור בית, תורי גם לבחור שכנים. את השכנים פה לא בחרנו, והם לא בחרו אותנו, אבל המציאות היא שאנחנו חיים זה לצד זה. לא חברים, אבל שכנים. אני קוראת בחדשות על מדליקת המשואה מבועיינה-נוג'ידאת בגליל, שקיבלה מבול של דברי שטנה וקללות על שהעיזה להדליק משואה ישראלית ביום העצמאות "וביזתה את העם הפלשתינאי", וחושבת לעצמי שהמצב לא כל כך שונה בגליל, בתל אביב-יפו או בנגב. מרגישה שמציאות בה פלשתינאי בשומרון מסוגל לאחל לי חג שמח ביום שהוא ההיפך מחג בשבילו -  נשמעת אולי משוגעת לאוזניים זרות אבל נורמלית באוזניים שלי, במציאות המשוגעת-נורמלית שבה אנו חיים.

 

יום אחד בעיתות של שלום, אולי נוה יבחר לגור פה ולגדל דור רביעי ביו"ש, ואולי אז השכנות תהפוך לחברות, עוד יגור זאב עם כבש ויהודי עם ערבי ירבץ, או משהו בסגנון. וגם אם לא יהיה מרבץ משותף על נרגילה וכוס קפה, אז לפחות איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בלי תגי מחיר, זריקות אבנים והסתות. עד אז, אני מבטיחה לעצמי, אני מוכנה להסתפק בשכנות טובה.

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם