ארץ חולית וימית

בימים אלה מידי שנה אני נזכרת בעיר נשכחת. ימית. האם מישהו זוכר אותה עדיין? האם מישהו מכיר אי מי מהאנשים שגרו בה כמה שנים?

בתקופה הזו של השנה לפני 32 שנים היא הגיעה אל סוף ימיה הקצרים, ואני נמלאת שברי זיכרונות, וגעגועים. ורסיסי תמונות. ובעיקר מנגינות ומילים של שירים.

 

בול אנדרטת אוגדת הפלדה בימית. הפכה לאחד מסמלי המאבק

 

רק כמה שבועות גרתי בה, אבל נפשי נקשרה עמוקות. כנראה שאין-ספור פעמים שרנו, הילדים בבית הספר המאולתר, את השירים שנכתבו לה, עד שגם היום, יותר משלושים שנה אחרי, גם בארבע לפנות בוקר אוכל לשיר את כל הבתים מבלי לשכוח ולו מילה אחת:

"פה היו החולות הלבנים

נודדים ועוברים בשריקה

עד אשר פה הקמנו גבולות למדבר

ובנינו חומה ירוקה.

 

בדקלה, בשדות, בנתיב

באוגדה, חרובית וסופה

בפריגן בפריאל ובניר אברהם

בתלמי ובנאות סיני...

 

(ויש עוד, בהמשך...)

הייתי בכיתה ה' אם אינני טועה. אבא, יחד עם אנשי התנועה לעצירת הנסיגה, עבר כמה חודשים לפנינו אל העיר. אנחנו נותרנו בביתנו הקטן באלון מורה. אבל חג הפסח התקרב, וזו כנראה היתה הסיבה שבשלה הצטרפנו גם אנו אליו.

הגענו אל בית ריק בתוך רחוב מרובע. עד היום אני זוכרת את הצדפים וחלוקי האבנים שציפו אותו מבחוץ. ואת הילדים הסנובים של השכנים שלא הרימו ראשם מהספרים. ואת האיש בכסא הגלגלים שותל פרחים. לא היה בבית החדש דבר מלבד מזרונים. דלת הועמדה על בלוקים והפכה לשולחן.

זה היה ליל סדר מרתק במיוחד. המון משפחות, המון מנגינות, המון מקצבים. היו בו גם הממהרים וגם המאריכים. קדמו לו גיגיות חסה ענקיות ובלתי נשכחות, עמוסות עלים ירוקים שנבדקו לאור השמש.


 

העיר כבר נעזבה כמעט לגמרי מתושביה. באחד הבתים אילתרו לילדים בית ספר. משום מה אני זוכרת בעיקר את שיעורי האנגלית, וחברת נפש אחת מכפר עציון.

פסח חלף ואחריו באו ימים מלאי הרפתקאות. שוטטנו בין הוילות הנטושות שנבנו מסביב לעיר ונעזבו, בוהים כלא מאמינים בדלתות הפתוחות, באח פינתי מחופה קרמיקה חומה, במדרגות שבורות. משקיעים רגלינו בחולות. נסענו באופניים ישנות בשבילים ישרים – אין עליות והמישורים מהפנטים, רק בלילה הרגשנו איך עם כל סיבוב של הפדל העקום נשרטו רגלינו.

יום אחד החליטו גם הילדים להיות גדולים, ולעצור בגופם את הנסיגה. חברת החשמל שהגיעה לפרק עמודים נתקלה בהתנגדות חמודה ונחרצת. חולקנו לרובעים ולמפקדים, וישבנו על האדמה מסביב לעמודים. העובדים הביטו בנו בגבות מורמות, ספק מחייכים ספק מופתעים, ודחו את עקירת העמודים למחר. אנחנו הרגשנו הכי מנצחים בעולם.

באמת האמנו בכל ליבנו הילדותי והתמים שהעיר היפה והקסומה הזו תישאר לנצח. אבל יומה האחרון הגיע. נותרו ממנו בעיקר הבזקי תמונות וקולות. המון צעקות. ודפיקות. ובכי מר. והמון חיילים וחיילות. ואוטובוסים שמורידים את נוסעיהם באמצע הלילה בעיר זרה.

נפשי כל כך נקשרה לימית שכשחזרתי הביתה לאחר פינויה, כאובה ובוכיה ממראות הריסותיה, קיבלתי בליבי החלטה נחרצת שלא לצחוק עוד. כמובן שהבטחתי זו לעצמי לא עמדה במבחן המציאות אפילו יומיים (הרבה מתמימותי הילדותית התנפצה שם בעיר החולות, אבל כנראה שנותרה בי די תמימות בכל זאת), ואז במקומה שבתי אל מילות השירים.

 

..."פה בארץ חולית וימית

הקימונו גם עיר וגם כפר

מול הים והחול

בלבן וכחול

יש גגות אדומים למדבר.

 

לא שברו את רוחנו מאז

כל רוחות המדבר הנושבות

כי רוחנו שלנו עודה איתה

זו הרוח אשר בלבבות.

 

הפתחה שלנו ארץ רחוקה

הפתחה שלנו ארץ ירוקה

הפתחה שלנו ארץ ללא צל

הפתחה שלנו ארץ ישראל".

 

אבל נדמה לי שלא רק תמימותי שלי נסדקה שם בחבל ימית. כמעט מדינה שלמה היתה תמימה כל כך להאמין שאם רק תסכים לשלם מחיר כבד מספיק, ותעקור ותהרוס ותחריב ותיסוג, היא תגשים את חלום השלום המיוחל, ואויבינו המשחרים להשמידנו משכבר הימים יהפכו לשכנים אוהבים, ומזרח תיכון חדש מתקדם ונאור ישכון סביבנו. תמימותם של רבים רבים פרחה לה לכל רוח כמו חולות סיני.  

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם