הכבשת וגם עיצבת?

למעלה משנה עברה, ואני עדיין לא מצליחה להסתגל למעבר מהקרוואן הקטנטן שלנו לבית אבן של ממש. אומרת תודה לאל ולבנק מזרחי המון פעמים ביום, ובכל זאת, הגרניט פורצלן הבלתי ניתן לניקוי הזה מביא לי את הסעיף, הניקיון לוקח פי ארבע זמן, הארנונה, המים והחשמל קפצו פלאים, והבעיה העיקרית - הבית הזה אקלקטי לי מידי.

הוילונות מסבתא לא תואמים לספה מהרצל (הרחוב, לא החוזה), פינת האוכל הישנה של סבא לא מסתדרת עם הספריה מאיקאה. התמונות מהגלריה באניעם לא מתחברות לצבע המטבח של הקבלן. בקיצור - בלאגן.


צילום: רחלי סגל

ובתוך הבלאגן הזה עומדת אני, ומנסה להרגיש בבית, ללא הצלחה. מה שהכי מתסכל בכל הסיפור הוא שאי אפשר לדבר עליו עם אף אחד. (בשביל זה, אגב, אתם כאן...)

אי אפשר להתייעץ עם בני משפחה שדקורציה מעולם לא הייתה בראש מעייניהם - "רק אל תעשי לי קיר ורוד בסלון, בסדר?".
אי אפשר לדבר על זה עם חברים שעדיין אין להם בית - בטח לא בימים של מחאות לוהטות - כי "העיקר שיש בית. מה זה משנה העיצוב? צרות של עשירים." (זהו, שאנחנו כבר לא עשירים. שמנו את כל החסכונות שלנו על בית שבעשרים השנים הקרובות יהיה שייך לבנק.)
אי אפשר להתלונן לחברים אידיאולוגים מידי - "אנחנו בונים פה קהילה. הבתים זה לא חשוב." (אם אתם רוצים שאני אמשיך להיות חלק מהקהילה, תאמינו לי, הבתים זה חשוב. וגם הגינות.)
ואי אפשר להזכיר את זה אפילו בשיחה עם החברים החילוניים-שמאלניים שאני מחזיקה, כי הם מביטים עליי במבט מלא חלחלה שאומר: "הום סטיילינג?! הכבשת וגם עיצבת?" (אדמות מדינה, אני אומרת לכם.)

 אבל אני לא נכנעת. הבית הזה עוד יהיה מינימליסטי וחמים, כפרי ומודרני בו זמנית, מוקפד וזורם.
בית כובש, בקיצור. ככה שאם יפנו אותנו מפה יום אחד, ייראו בטלוויזיה שהתנחלנו, אבל בסטייל.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם