כשנבראתי מחדש

לפני כמעט 11 שנים הפכתי לאמא. כל חלומותיי ותקוותיי התגלמו בתינוקת המתוקה שיצאה מגופי. היא עשתה אותי אמא, בלידתה היא בראה את האמא שחלמתי שאהיה. כשהיתה בת שנה וקצת חשבתי שאולי משהו לא בסדר. לא תמיד היא היתה מגיבה כשפנינו אליה. חשדתי בהפרעת קשב, והלכתי עם האבחנה המוסמכת שלי לאחות טיפת חלב. היא עברה על הספר: "את זה היא עושה? את זה היא עושה? את זה היא עושה? נו, אז הכל בסדר. בכל מקרה את יכולה לראות רופא התפתחותי". אז ראינו גם רופא התפתחותי. אמרתי לו, נדמה לי שמשהו לא בסדר. אחרי שלל בדיקות הוא נתן את האבחנה: הילדה סנובית. כן, בת שנה ושלושה חודשים, אבל לפעמים עונה ולפעמים לא, על פי רצונה. נו, סנובית. רגועה ומאושרת יצאתי מפתח המרפאה.

חודשיים לאחר מכן ניגשה אלי מנהלת המעון ואמרה לי: קחי אותה לבדיקת שמיעה, אולי היא לא שומעת. ביטלתי את דבריה כמובן, אבל קבעתי תור.

ומאז בדיקת השמיעה: סערה. סערת הנפש וסערת הדימיון. ניתוחי כפתורים, בדיקות שמיעה חוזרות, בערות ובשינה, ובסוף אבחנה: ירידת שמיעה עמוקה באוזן אחת (כלומר חרשת), ירידת שמיעה בינונית-חמורה באוזן השניה. ביתך בכורתך כבדת שמיעה.

לאחר תום תקופת האבל הארוכה-מדי שגזרתי על עצמי, נבראתי מחדש. בתוך הטלטלות הרגשיות של "לאיזו אמא אני הופכת להיות אם יש לי ילדה מיוחדת? לאיזו קהילה אני משתייכת? איך יכול להיות שאין לי ילדה רגילה ככל הילדים? איך יכול להיות שתינוקת בת עוד-לא-שנתיים עונדת מכשירי שמיעה (מכוערים!)?" - קרמה עור וגידים ההבנה העמוקה: זה מה יש ועם זה ננצח. מכאן נוכל לבחור רק בין צחוק לבכי. זו הגזירה, זו מציאות חיינו, זו המתנה שקיבלנו, ואיתה אנחנו הולכים לבלוע את העולם.

רכשנו מכשירי שמיעה ורודים ונהדרים, אספנו לקטנה את השיער למעלה, וענדנו לה את התכשיטים החדשים. התחלנו לעבור את מסלול לימוד המילים והשפה, מבטי הסביבה, ההתמודדות היומיומית עם כל מה שהלקות מזמנת. לא לקח הרבה זמן עד שגילינו שעבור כל פרט צריך להיאבק: צריך להילחם כדי לקבל סייעת בגן, כדי לקבל החזר על מכשירי השמיעה שעולים אלפים רבים, להילחם כדי לקבל גן מונגש ולהתחנן כדי לאפשר לילדה להיות בגן רגיל ולא להישלח לגן חינוך מיוחד, כמו ששרת החינוך דאז חשבה לעשות.

שם גיליתי כמה המציאות נוהגת כהרגלה בלי לחשוב, כמה כבדות שמיעה יש ביומיום שלנו, כמה קשה לנו להקשיב לקולות אחרים. איך אנחנו חיים בלי לצלול לעומק, בלי לדאות לגובה למרות שרק משם אפשר לראות כמו שצריך. שם גם גיליתי כמה קול יכול לעורר צלילה או דאייה, כמה קול זעקה יכול לשנות מציאות.

השתמשתי בשיעור הזה שלוש שנים מאוחר יותר, כשהקמתי לגמרי במקרה את "הורים עובדים לשינוי", ארגון שמנסה להתאים בין חופשות ההורים לילדים כדי ליצור איזון טוב יותר ושלם יותר בחיים המורכבים ממילא שלנו. איזון שיאפשר לנו להיות עם הילדים שלנו במקום לראות אותם רק בפיג'מה.

גם שם גילינו מציאות לא הגיונית, שההיגיון היחיד בה הוא ההרגל, ה"ככה זה" חסר המעוף והראייה למרחוק. ה"ככה זה" שעסוק בלשמר את העבר ולא לשמוע את קול העתיד, שמכביד את אוזניו ואת ליבו למציאות המתחדשת.

מאז ילדתי עוד ילד ועוד שניים, וחוסר האיזון במציאות רק החריף. מחירי הדיור נסקו, וגם בסופר כבר אי אפשר לקנות הכל, בטח שלא עם משכורת אחת. שוק התעסוקה התחרפן כשהחליט לפלוט ממנו (בעיקר) נשים סופר-מוכשרות, חרוצות, נהדרות, שלמרבה האבסורד החליטו שלא מספיק להן לראות את ילדיהן רק בפיג'מות, הן רוצות קצת יותר.

אבל קרה עוד משהו. הקול של ההורים נשמע. עבודה קשה, נחישות, והרבה אמונה בדרכנו הובילו לשינוי תפיסה שבתחילת הדרך לא העזנו לחלום עליו.

והיום הזה ממש, אנחנו שש שנים אחרי. לוח החופשות השתנה מכאן לשם ומשם לכאן, והשנה קיבלנו מתנה: מסגרות משלימות בתוך בתי הספר. חלום. בתי הספר יהפכו להיות מקום של כיף ושמחה ולא רק של שיעורים ומבחנים.

למדנו שאפשר לשנות מציאות. צריך רק לרצות, צריך רק להשמיע קול חזק וברור.

אתם מוזמנים להצטרף לחגיגה כדי להגיד – אנחנו כאן, והכל אפשרי. השמים הם הגבול.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם