דיסוננס

הייתי בת 16 כשעברתי בפעם הראשונה את הקו הירוק. זה היה בקיץ 2004, שנה לפני ההתנתקות, ונסעתי עם חברות לראות את גוש קטיף מקרוב. התנגדתי לפינוי בכל ליבי, על אף שמעולם לא ראיתי את המקום בעיניים שלי, ולכן החלטתי לנסוע. אני זוכרת שראיתי את האנשים, התארחתי בבתים וביקרתי בחממות. התאהבתי. התאהבתי באווירה, בקהילתיות ובשקט.

שנתיים מאוחר יותר כבר בחרתי לעשות צעד משמעותי יותר. בחרתי להיות חלק ממפעל ההתיישבות הזה. סיימתי תיכון (הרא"ה ברמת גן), ארזתי את הבגדים, נתתי נשיקה להוריי האהובים ועברתי לגוש עציון, לתקופת השירות הלאומי. אני זוכרת את ההתנגדות של הוריי לצעד הזה, שבעיניהם היה נועז ("מה תעשי במקום עם שני קרוואנים ועץ?!"). מיותר לציין שגרתי בדירת שירות מרוהטת, דירת שלושה חדרים בבניין מעל מכולת, עם מגוון מגנטים של שירותי מזון מהיר על המקרר, די מזכיר את הבית ברמת גן, לטעמי.

כל חיי חונכתי וגדלתי על ערכי הציונות וההתיישבות, אך מעולם לא לקחו אותי לבקר במקום שבו הכל מתרחש. כאמא צעירה, העובדה הזאת גורמת לי לחשוב הרבה על חשיבות החינוך לערכים. כל הורה מחנך למה שהוא מאמין, ובכל משפחה קיים סולם ערכים ברור. בתמימותי, אני משערת כי בעיני הורים הצלחה בחינוך פירושה שכאשר הילד גדל הוא בוחר לחיות לפי הערכים שעליהם הוא גדל, ולא חלילה מתנער מהם ומתמרד.

אם זהו אכן התהליך הבריא והנכון, אני מנסה להבין מדוע אני חיה בתחושה שאני מעין עוף מוזר בחברה שבה גדלתי, "פורצת דרך". אמנם גדלתי במרכז הארץ, אך בבית הספר ובתנועת הנוער מאז ומעולם הדגישו את חשיבותה של הציונות וההתיישבות בכל חלקי הארץ. מובן שלצידם יש גם משימות נוספות, חשובות לא פחות, אך מטבעי, מאז ומתמיד, נמשכתי לשליחות הזאת. אני רואה את מדינת ישראל כשטח אדמה אחד. לכן משהתבגרתי ובחרתי היכן לגור, התלבטתי רבות בין הנגב, הגליל והגולן, אך לבסוף בחרתי ביהודה ושומרון, מהסיבה הפשוטה שזה קרוב למקום לימודיי, ולא רחוק מדי מההורים (מישהו צריך לעשות בייביסיטר לפעמים, לא?). זו לא היתה החלטה קשה מנשוא, לא הרגשתי שאני חוצה קווים אדומים, ובטח לא ציפיתי שאחשב לנועזת או שונה בהחלטה הזו.

והיום אני מתקשה להבין מדוע לחברה שממנה באתי קשה לקבל את בחירותיי בחיי הבוגרים - שכאישה נשואה ואם לילד, בחרנו לגור בישוב "מעבר לקו הירוק". בזמן האחרון אנו מתחבטים רבות בניסיון למצוא ישוב קטן עוד יותר, שבו נרגיש חלק מקהילה מגובשת. תוך כדי תקופת ההתלבטות שעוברת עלינו, אני מוצאת את עצמי לא פעם בחיכוך מול חברים וקרובי משפחה ("מה יש לך לחפש שם?", "למה שלא תתקרבו למרכז, לפתח תקווה?"). אני מבינה את הרצון המייחל לכך שכל המשפחה והחברים ימשיכו לגור בשכנות, אך מצד שני, אני לא מבינה את הטחת האשמה של "מתי נהפכת לכזאת מתנחלת?", "זה לא מתאים לך, את כזאת עירוניסטית!". אני לא מצליחה להבין את פשר השאלה. אם על הערכים האלה התחנכתי בבית הספר ובתנועה, האם זה לא מתקבל על הדעת שארצה לממש את אותם ערכים ואותם אמונות?

שאלתי פעם חברה שאלה ישירה: למה את מתכוונת כשאת אומרת "מתנחלת"? התשובה היתה: "גרה בחור, ליד ערבים". האם זה אומר שגם מגורים בלוד או בגליל הם חיי מתנחל? "לא, נו", היא משיבה, "הכוונה מעבר לקו הירוק". מה יש בקו הזה שהופך את ההגדרות לשונות ורחוקות כל כך? זה סתם קו תיאורטי, שלא רואים מעבר לחלון בנסיעה, אך משום מה הוא הופך את המציאות לשונה כל כך, על אף שבעצם, המציאות כל כך דומה.

לאחר שאני ממשיכה את הדיון בראשי, אני מצליחה להבין את הלך הרוח והחשיבה. אני מבינה שיש ערכים שאנחנו מאמינים בהם, אך קשה לקבל זאת שהמעגל הקרוב ביותר אליך, המשפחה והילדים שלך, בוחרים ללכת באותו הלך רוח. הרי גם להילחם על הגנת המולדת זו מצווה וערך חשוב, זה לא אומר שכולנו ששים אלי קרב. לכן, אני משערת שלנצח אני אהיה חייבת לחיות עם אותו דיסוננס מכאיב של תחושת שייכות וצדק בבחירות שלי, אך חוסר הבנה מצד החברה.

ואני מייחלת. מייחלת ליום שבו כולנו נראה את האמת כמו שהיא. בלי קווים סגולים וירוקים, אלא פשוט, שטח אדמה, אחד.

צילום: מיכל אביאור

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם