ימי הפירפורים

בפוסט המשעשע-עצוב-מעורר מחשבה, "בישיבות של מטה", גוללה מאירה דולב את סאגת הקבלה לישיבות התיכוניות. שמחתי שמישהי כותבת על זה, הרמתי את הכפפה שזרקה לי והתיישבתי לכתוב את פרק ההמשך בסדרה "מה את עושה בשנה הבאה": "חיפוש מקום לשירות לאומי".

יודע כל בר-דעת, שאם ירצה להרגיז שמיניסטית דתיה, אין לו אלא לשאול את השאלה: "מה את עושה בשנה הבאה?" – אבל הוא עלול להתחייב בנפשו, או בנפשה (אם עוד לא סגרה מקום).

חלם זה כאן. בדרך לשירות הלאומי

זה מתחיל בחנוכה, ביום מיונים ראשון. יום ארוך ומייגע, שכולל בין השאר העברת יחידה של חמש דקות "בנושא ערכי", ראיון-עומק ("מה תעשי אם ייכנס לך לכתה דינוזאור כחול באמצע הפעילות?") וכיבוד. נס לא קרה לנו, תשובה חיובית לא קיבלנו, אבל שתי תובנות חשובות דווקא כן יוצאות מהיום הזה: להורים – שצריך לשבור תוכנית חיסכון, כי הילדה תסייר בחודשים הקרובים בכל הארץ על חשבונכם, ולתפארת התחבורה הציבורית בישראל; ולבנות - שאם ייכנס למישהי דינוזאור כחול לכיתה באמצע השיעור, הכי חשוב שלא תנסה להחזיר אותו בתשובה (או לפחות זה מה שהיא צריכה לומר בריאיון הבא).

אחר כך נכנסים אל העולם המופלא של הסיירות. כמורה, אני יכולה להעיד שבין טבת לניסן התפוסה הממוצעת בכיתות י"ב עומדת על 30%... סיירת אורכת כשלוש שעות נטו, וכתשע שעות ברוטו (נסיעה הלוך, נסיעה חזור, ובין-לבין טלפונים היסטריים שעניינם השלמת המתכונת שלא עשית כי גם היום היית בסיירת). וככה זה עובד: קובעים אתך ב-8:45 בטבריה, מתחילים ב-10:00 ומבטיחים בהן-צדק שתגיעי בזמן לסיירת של 12:00 בבאר שבע; לוקחים אותך למעון של בני שנתיים, כי התקן בתיכון שבאת בשבילו כבר תפוס; מזמינים אותך לראות מועדונית לחרשים, רק כדי לומר לך שאם את לא דוברת שפת-סימנים אין לך מה לחפש פה, אפילו שמאד התרשמנו ממך.

ומה שיפה, זה שכולם "מאד מתרשמים" ממך. מאד, מאד מתרשמים. אם הישיבות והאולפנות מחפשות תלמידים עם ממוצע דו-ספרתי שמתחיל ב-9, בשירות הלאומי זה בדיוק הפוך... יש לך ציונים טובים? אז את בטח סוציומטית, ואינדיבידואליסטית, ואין לך חיי חברה, ואת חושבת שלקרוא ספר זה יותר מעניין מלגזור בריסטולים ולהכין צ'ופרים – פעילויות שהן נשמת-אפה של שנת-שירות, והמדינה תעמוד בסכנה קיומית בלעדיהן. ואם, חוץ מהציונים הטובים שלך, גם לא הדרכת בתנועת-נוער - אז בכלל אין לך מה לדבר איתנו (וסליחה על הקטנוניות, אבל רגע של מתימטיקה: איזה אחוז של מדריכים מתוך כלל החניכים רוצה, ויכולה, תנועת-נוער לקבל?... בהנחה שהיא לא הופכת את עצמה למערך חונכות, כמובן).


מעבירים את הבנות מסע ייסורים קר ומנוכר, ובסוף  גם לא בוחרים נכון. בנות שרות לאומי (שאין להן קשר לנכתב כאן)

ואחרי שכולם גמרו "להתרשם ממך מאד", את חוזרת הביתה ומחכה. במקרה הטוב, תגיע תשובה: גם אם שלילית, גם אם בהמתנה, לפחות הגיעה. במקרה הרע, תנחשי את התשובה השלילית לבד... ואיך מגיעה תשובה שלילית? – במייל לקוני, בתפוצה גלויה של עוד שלוש-ארבע בנות, שבו כתוב ש"ממש התרשמנו מכן והיינו נורא רוצים לקבל אתכן אבל אין לנו מקום" (כך במקור, בלשון רבים!), או במכתב שמגיע לתיבת הדואר, כי אנחנו נורא עסוקים בלמצוא מישהי אחרת שמתאימה לנו יותר, ואין לנו זמן לכבד אותך בטלפון קצר ולומר תודה שבאת, והתאמצת, אבל לא.

ועוד לא אמרתי כלום על שאלון ההכוון האחיד של מינהלת השירות הלאומי, שאלון שבוודאי יש מאחוריו כוונה טובה, אבל נראה כאילו חובר על ידי ותיקי הקג"ב שעברו הסבה ניו-אייג'ית; שאלון שמילויו מצריך שנת-שירות בפני עצמה ("כיצד את מתמודדת עם דמויות סמכות?", "תארי משבר שעברת", "ספרי לנו על קושי שהתמודדת איתו" – ולא, אי אפשר להגדיר קושי כ"מילוי השאלון הזה"), ואחריו שומעים ממקומות השירות, כשהם מבקשים למלא שאלון משלהם: "אה, השאלון? אנחנו לא מסתכלים עליו. רק אם ממש אין לנו ברירה". חלם זה כאן.

ומה שאולי הכי מרגיז בכל הסיפור זה מה שקורה בין ספטמבר לנובמבר: לתקופה הזו צריך לקרוא "ההגירה הגדולה", על-שם תזוזה טקטונית של בנות-שירות שהמקום בו הן משרתות לא מוצא חן בעיניהן, או שהן לא מוצאות חן בעיניו. כלומר: אחרי כל המיונים, ועם כל הבלגן וההתנשאות והניכור  וה-"don't call us, we'll call you" – מסתבר שמקומות השירות עוד לא יודעים לבחור נכון.

אצל חלקנו, ברוך ה', הסאגה נגמרה בימים אלה: הבנות סגרו שירות והשלווה חזרה לשרור בבית. לא נחווה את התקופה הזו שוב, עד הבת הבאה (אלא אם כן האחת הזו שסגרה תחפש מקום אחר לשנה שניה... ברררר). לבנות אחרות נמאס מהטירטור של השירות הלאומי והן פונות לצבא, שמתאמץ לפרוס בפניהן שטיח ירוק. אבל רוב הבנות עוד מתרוצצות – מתוסכלות, מקוות, מתלהבות, מתאכזבות – כי הן בסך הכל רוצות לעשות משהו משמעותי למדינה. מאירה דולב דיווחה בפוסט שלה על השיפור המשמעותי שעשה מינהל החינוך הממלכתי-דתי בתהליך הקבלה לתיכון; לצערי, בתחום השירות הלאומי אני עוד לא רואה שינוי מספק. אבל אני ממשיכה לקוות.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם