תמר בארץ הפלאות

לא מזמן התקשר אלי איש יקר, ישראלי בכל רמ"ח אבריו, מחובר לארץ הזו בכל נימי נשמתו, ובכאב הוא סיפר לי עד כמה חסרה לו ארץ ישראל היפה והטובה ועד כמה הוא מתגעגע אליה.

אמרתי לו שאני יודעת על איזו ארץ ישראל הוא מדבר, ושלי היא לא חסרה, כי אני חיה בה היום, היא כל הזמן מסביבי. "את עליסה בארץ הפלאות, חיה בלה-לה-לנד, מנותקת לך בבועה שלך, ארץ ישראל היפה והטובה מזמן, אבל מזמן, כבר לא קיימת!".

הרגשתי כזו דקירה בבטן, אני עליסה בארץ הפלאות? אני חיה בלה-לה-לנד? אולי הוא צודק? אולי אני באמת מנותקת לחלוטין מכל הרע הקשה והמלוכלך שיש כאן, גרה על גבעה מוקפת באנשים צדיקים שרק מחפשים לעשות טוב, ולא מבינה שזה ממש לא ככה שם בחוץ.

אחרי כמה שעות של מערבולת רגשית החלטתי שאני לא נכנעת, שבחיים בסוף זה עניין של פרספקטיבה והכל תלוי בזווית, במבט ופרשנות. מאז עבר שבוע, ואני כל הזמן פוגשת אותה, את ארץ ישראל היפה הזו, שלא מפסיקה לרגש אותי עד דמעות, וגורמת לי להבין עוד ועוד כמה אני צדקתי והוא טעה. נכון שהחיים היום בארץ זה לא מה שהיה כאן לפני ארבעים שנה, אבל אני חושבת שיש לנו נטייה לשכוח את מה שהיה רע וקל לנו להתרפק על הזיכרון המתוק של נוסטלגיות וגבורות רחוקות. אני חושבת שגדלנו, השתכללנו, אנחנו עושים היום הרבה יותר טוב מפעם, וזה בעיקר כי יש לנו יכולות השפעה גדולות יותר. לא אתחיל לייגע אתכם ברשימת הטכנולוגיות או הסטרט-אפים וגם לא בפיתוחים בתחום המדע והרפואה שיוצאים מהארץ הזו, אני רק רוצה לספר לכם על ערב אחד שהייתי בו לא מזמן.

יש לנו שכנה שילדה בת מתוקה, והחליטה לכבוד הולדתה לארגן אצלה בבית ערב עם אפרת רזאל, ערב שירה ותפילה. בסוף ההזמנה היא גם כתבה שהערב מוקדש לרפואת אמא שלה.

מופתעות ומודאגות מצאנו את עצמנו באחד הערבים, עשרות נשים בדירה קטנה מאוד, שלא הייתי מאמינה שתוכל להכיל את כולן, יושבות יחד ושרות תפילה. תפילה לטוב, תפילה לרפואה, תפילה לגשם תפילה לשידוך, ועוד ועוד. מכוון שחבילת הטישו עברה בין כולן אני יודעת שלא רק אני בכיתי והתרגשתי, היה שם משהו נקי, טהור, אמיתי, משהו שכולו למען. חשבתי לעצמי שכל אחת מהנשים כאן השקיעה שעתיים מזמנה כדי להתפלל לרפואתה של אישה שעד לפני רגע הייתה זרה לחלוטין, שכולן הגיעו כדי לברך תינוקת קטנה שישנה כל הערב, וכנראה לא תזכור ממנו דבר. לא הפסקתי לחשוב עליו, על האיש היקר הזה, ושכמה חבל לי שהוא לא כאן, וגם אם היה אני לא בטוחה שהיה מרגיש ורואה את מה שאני חשה.

הנכונות לעשות למען האחר, בלי תנאים, בלי רווחים, טוב הלב וגודל החסד, הם חלק מארץ ישראל היפה שאני רואה כל יום. זה לא תמיד בקול תרועה רמה, זה לא תופס כותרות, אבל זה שם כל הזמן, וזה רק הולך ומתגבר, וזה נמצא בכל מקום, לא רק בבועה שלי. כל כך קל לבכות על מה שהיה ואיננו, אבל מה לעשות - השתנינו, העולם השתנה, והטוב והיפה מצאו את דרכם להופיע בדרכים חדשות היום כמו שהם מצאו פעם, צריך רק לזהות אותם, לשים אליהם לב, להאמין שהם קיימים.

אם לחיות ככה הופך אותי לעליסה בארץ הפלאות - אז בשמחה, כי הפלאות האלו, כמו שראיתי והרגשתי באותו ערב שירה ותפילה, הן שבונות את החיים והופכות אותם לראויים.

מזמינה אתכם להוסיף את נחמה בת שרה לתפילות שלכם, היא זקוקה לרפואה שלמה ומהירה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם