הנסתרות והנגלות

לאחרונה התחלתי לצפות ב"בייבי בום" בערוץ 10. התוכנית מעניינת ומרגשת אך אני לא יכולה שלא לחשוב על כל אותם סיפורים וקטעים שהצופים בבית לעולם לא יראו. הסיפורים שהחברה לא כל-כך יודעת איך להתמודד איתם. הסיפורים העצובים.

היינו זוג צעיר שמצא עצמו בהריון מיד אחרי החתונה. שמחנו, התרגשנו, חלמנו וציפינו. הכל, בפעם הראשונה. אפילו הבחילות ריגשו והפכו את מה שקורה בתוכי לאמיתי. אלא שלקראת הסוף משהו השתבש.

אני זוכרת בבירור איך הרגשתי אותה בלילה לפני שנרדמתי, ואני כבר בחודש תשיעי, ואיך בבוקר חיכיתי להרגיש אותה שוב, שכבתי, התהפכתי לצד שמאל, אכלתי ושתיתי. ונלחצתי. ממש נלחצתי. נסענו לבית החולים לאולטרסאונד, ושם נאמר לנו שאין דופק. זהו, נגמר.

החלום התנפץ לרסיסים. הרגשנו שאף אחד לא מבין מה עובר עלינו, שמצפים מאיתנו להמשיך הלאה מבלי להתייחס לאובדן הנורא. לא, לא הייתה לי הפלה! איבדנו את התינוקת הראשונה שלנו שלא זכתה לחיות בעולם הזה.
קוראים לזה לידה שקטה. לידה - צירים, מחיקה, פתיחה, אפידורל ולחיצות, אך בסוף - שקט דממה. החזקתי אותה בזרועותיי, תינוקת קטנה, ראש מלא שיער, שפתיים אדומות, ומיד נאלצנו להיפרד עוד לפני שניתנה לנו ההזדמנות להכיר ולהיות יחד. 


בייבי בום, צילום מסך

שאר חברותיי ההריוניות הגיעו לקו הסיום וילדו תינוקות בריאים, ברוך ה׳. הן התקהלו לספר את סיפורי לידותיהן. גם אני רציתי להשתתף בשיחה, כי הרי עברתי בדיוק את אותם דברים. אבל שתקתי והייתי לבד.
מה עושים עכשיו? הרגשתי כישלון. כולן מסביבי מצליחות ואני לא. מה לא בסדר איתי? האם אזכה להיות לאם?
המשפחה והחברים ניסו לתמוך. הרוב לא ידעו איך. התגובות היו רבות ומגוונות: "לא נורא, עברת הפלה","יהיו לכם עוד ילדים", "ה׳ מנסה רק מי שיכול לעמוד בניסיון"  ועוד ועוד.
בחוץ – קיבלנו איחולי מזל טוב שאילצו אותנו להסביר מה קרה ולהרגיע את המברכים שזה בסדר שבירכו ושלא ירגישו רע.
ובפנים, בבית, הידיים ריקות ואנו נטולי היכולת להתנחם זו בזרועות זה.

כעבור ארבעה חודשים הייתי שוב בהריון. הרגשות היו מעורבים. שמחה ופחד. הייתי פקעת עצבים מהלכת. רציתי להאמין שההריון הזה ייגמר בטוב ומנגד פחדתי להיפגע שוב. פחדתי לישון יותר משתיים-שלוש שעות רצופות מחשש לפספס משהו. ביקרתי לא מעט אצל האחיות וטכנאיות אולטרסאונד שהיו רגישות וקשובות. קנינו דופלר רפואי המאפשר לשמוע את דופק העובר. לכל מקום שהלכתי לקחתי את הדופלר איתי, כולל לעבודה ולמבחנים באוניברסיטה.

בשבוע 37 התחננתי ובכיתי שאני לא יכולה יותר ושחייבים להוציא את התינוק לפני שיהיה מאוחר מידי, ונשלחתי על ידי הרופא לזירוז.
בבית החולים התייחסו אלינו ברגישות גדולה, ובסופו של דבר נולד לנו בן בריא. איזו שמחה!
המיילדת מהלידה הראשונה זכרה אותנו ובאה להחזיק את תינוקנו החדש. היא התרגשה ובכתה יחד איתנו.

בימים הבאים הסתובבתי עם בני בעגלה בגאווה גדולה. הצלחנו. והחיים המשיכו אך מעולם לא שכחנו אותה.
בכל אחד משלושת ההריונות הבאים המצב השתפר במקצת. תדירות הביקורים והבדיקות ירדו. עדיין הייתי חרדתית ופחדתי להיקשר לעוברים אך הטיפול בילדים שבבית עזר. ספרתי תנועות, השתמשתי בדופלר והצלחתי לישון יותר משלוש שעות רצופות.
ניסיתי לחשוב חיובי ובעזרת דמיון מודרך, תהילים, תפילות והרבה תמיכה מהמשפחה, מחברות ובעיקר מבעלי, ברוך ה׳ נולדו לנו ארבעה ילדים מדהימים, אוצרות יקרי ערך.


תודה לאל על כל לידה שמסתיימת טוב. בייבי בום, צילום מסך

לפני כשנה קיבלתי טלפון ממכרה שסיפרה לי שחוותה אובדן דומה לשלי. היא רצתה לדבר עם מישהי שיכולה להבין אותה. זכיתי ללוות אותה במהלך הריונה החדש וגיליתי שהשיחות איתה עושות לי טוב. הצטרפתי לקבוצת תמיכה סגורה בפייסבוק ואני מרגישה מובנת, נתמכת ותומכת.

מודה לה׳ על מה שנתן לנו, והשלמתי עם זה שיש דברים שלעולם לא נבין.  
תשע שנים עברו מאז וחיינו השתנו, הזמן עשה את שלו והמשכנו הלאה אך בתנו הבכורה תמיד תהיה חסרה.
הייתי בהריון וילדתי חמש פעמים. בבית יש לנו ארבעה ילדים.

אני מקווה שהסיפור שלי יוכל לתת תקווה ולעזור לנשים שאותן לא ראיתם ב"בייבי בום". ואם את מוצאת את עצמך בין השורות ומחפשת מישהי שהייתה שם, את יכולה לפנות אליי.

״הנסתרות לה׳ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם״.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם