זהו, אני מפסיקה לעשן


כבר שנים שאני מספרת לעצמי ולאחרים את הסיפור הזה; "אני לא באמת מכורה ואני יכולה להפסיק לעשן בכל רגע שאבחר. אני פשוט לא באמת רוצה".

אז זהו, שלא מזמן החלטתי שאני רוצה. הפעם באמת. ואפילו לא קניתי סיגריות כשנגמרה הקופסא. אבל אז מצאתי את עצמי באותו ערב בבית, ללא סיגריות, מטפסת על קירות, תולשת שערות, פותחת ארונות, מחפשת מה לאכול, חסרת סבלנות, מסדרת מגירות שלא נפתחו א-לוהים יודע כמה זמן, מנקה כיורים, שוטפת את הרצפה, פעמיים. העיקר להעסיק את עצמי במשהו אחר.
היום אני מוכנה להודות: זה כנראה קשה יותר משחשבתי.

יום למחרת כבר קניתי קופסא חדשה. אחרונה וזהו - כך הבטחתי לעצמי. משתכנעת מהתזה שפיתחתי שעדיף לעשות את זה בהדרגה. וכך קבעתי לעצמי חוקים חדשים: אני מפסיקה לעשן. אבל מותר לי סיגריה אחת ביום, מותר לי לעשן כשאני שותה בירה או יין ומותר לי לעשן באירועים מיוחדים.
כשהבנתי שאני פתאום שותה הרבה יותר בירות ויין ושכמעט כל כוס קפה עם חברים הפכה ל"אירוע מיוחד" מבחינתי - קלטתי שהחוקים האלה לא באמת עובדים.

*****
כל מטרה שאנחנו מציבים לעצמנו מתחילה תמיד בהצהרה אחת קטנה. לומר בקול את מה שאנחנו רוצים, לדבר את השאיפות שלנו, לצעוק לעולם את החלומות שלנו.

הבעיה אצלי היא שאני לא תמיד מעזה להצהיר.
איך אצהיר על המטרות והחלומות שלי?? הרי אם אצעק מול כולם מה אני רוצה, זה יחייב אותי להתחיל לפעול וליישם. וזה כבר מפחיד. יותר מדי מחויבות.
מעדיפה ללחוש בשקט לעצמי מה אני רוצה. ככה אני משאירה לי תמיד פתח מילוט; אף אחד לא יודע שהתחייבתי ולא עמדתי במילה שלי, רק אני. ואני הרי כבר אלופה ומתורגלת כל החיים לא לעמוד במילים של עצמי, אז מקסימום זה יקרה שוב.

חשבתי הרבה האם לפרסם את הפוסט הזה. כי מה שאני הולכת לעשות פה עכשיו זה חתיכת דבר עבורי. האמת, שאני רועדת מפחד.
אף פעם לא הצהרתי על זה שאני מפסיקה לעשן. קשקשתי על הכוונות שלי לעשות את זה מתישהו, סיפרתי על אוסף חוקי העישון החדשים שקבעתי לעצמי, אבל אף פעם לא הצלחתי לומר את האמירה הברורה והחדה: זהו, אני מפסיקה לעשן. לגמרי.
למה? הרי זה ברור. כי רציתי לשמור לעצמי את האופציה לפשל, להדליק סיגריה בנוחות ליד אנשים מבלי שהם יסתכלו עלי במבט של: הלו, מה נסגר? חשבנו שהפסקת לעשן.
כל עוד רק אני יודעת שאני לא עומדת מאחורי המילים שלי - עם זה אני עוד יכולה להתמודד. אבל שגם אחרים יידעו? זה כבר מוגזם.

אבל זהו, כנראה שהגיע הרגע. אם לא אומר את זה בקול, אם לא אצעק את זה - זה כנראה לא יקרה לעולם.
אז הנה, שימו לב, זה קורה כאן ממש לראשונה -
זהו, אני מפסיקה לעשן! (אני לא מאמינה שאשכרה אמרתי את זה).
ונחשו מה? עכשיו גם לכם יש תפקיד. אם במקרה ראיתם אותי מתפתה להדליק אחת, או רק חצי, או רק לקחת איזו שאכטה - אני מתחננת - מחובתכם להסתכל עלי במבט הזה שכבר הזכרתי. ואם אפשר, תעשו אותו ממש מאוכזב. כזה שיגרום לי להשפיל מבט ולהכניס את הזנב בין הרגליים. ובעיקר יגרום לי לא לעשות את זה. ואגב, אם אני מתחילה לנאום לכם בכריזמטיות שמותר לי פעם ב, ושאני לגמרי בשליטה, ושזה בסדר על פי החוקים החדשים שלי ושאני יודעת מה אני עושה - אז בבקשה אל תקנו את השטויות שלי. ואם צריך, הפעילו גם כוח פיזי. כן, כן, גם מי שלא מרים יד על בחורה.

כנראה שיעברו עלי כמה ערבים לא פשוטים החל מעכשיו, בהם אטפס שוב על קירות. אבל היי, לפחות הבית שלי יהפוך להיות נקי יותר.

שיהיה לי בהצלחה!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם