כלים שלובים

נעים להכיר, רותי.

לחלום.
סתם באמצע החיים.
הראש בשגרה, ואנחנו רצות קדימה. ועוד יום עובר ועוד שעה עפה.
בפנים בפנים משהו חולם. כל אחת והחלום שלה.
לא תמיד קל לזהות אותו.
ואם כן מזהים, לתת לו להתגשם זו בהחלט לא משימה פשוטה...
לפעמים הוא מתחיל להתגשם, ופתאום את נזכרת שהיה כאן גם חלום.
וחולמים שוב, ומגשימים.

בוקר טוב גוש עציון.
מה אני עושה פה? אני מרימה רגע את הראש אל החלון. ארצנו נפרסת בכל יופיה והדרה.
לא כאן גדלתי. בגובה המטורף הזה של 970 מטר מעל פני הים.
נולדתי בכלל בבת ים. על גלים הייתי מסתכלת בגובה העיניים.
הגעתי לכאן לפני עשור, לנווה דניאל.
יישוב. בכל זאת, קהילה, שכנים. זה הסיפור, נכון?
לאט לאט מכירים וחברים, ושכנות ומדברות.
תקופה מיוחדת של התחדשות.

ופתאום תקופה אחרת מתחילה. לא צפויה, לא מתוכננת. גירושין.
לא קל. לא פשוט. העתיד, העבר, ההווה – הכל מתבלגן. שתי בנות. מה יהיה?
השכנות הפכו לחברות, לאחיות ולתומכות, והדרך מפותלת.
טלפון - "אולי בא לך להתאוורר איזה ערב השבוע?" - "אולי". - "סגרנו".
יוצאת לערב עם שתי חברות. לאן? - "ליצור".

יושבות שלושתנו אצל קרמיקאית שכנה מהיישוב אלעזר ומתחילות לגעת בחומר.
כן, אני - האופטומטריסטית המסודרת והמתוקתקת. מה אני עושה פה?
כנראה כשהכלים נשברים החלומות יכולים קצת לצאת.
תמיד ידעתי שאני אוהבת קרמיקה, כלומר לראות אותה.
אבל ליצור? אני? מה הקשר?
הימים עוברים ואני ממשיכה לחוג, מגיעה בכל פעם להתאוורר.
החלום מתחיל. מתחיל לצוף. ההיכרות עם החומר ועם מקום שלך ליצירה.
ואוו. זה מיוחד אבל עוד רחוק.

ועוד טלפון. שוב השכנה.
הצעה להכיר בחור.
עוד מוקדם. ואולי לא? אני מנסה.
ברוך השם ותפילות, ומתחיל ונהיה, וחדש ואחר,
וחופה.

אלעד בעלי היקר לא מוותר לי. קונים תנור ואובניים.
המרחקים מצטמצמים והחלום גדל ומתגשם, והנה סטודיו אצלי בבית. אני יוצרת ולומדת.
הילדים יודעים שאמא בקרמיקה ובאים גם לשבת ליצור.
מעניקה מתנות לסובבים מפרי ידי ואנשים גם רוצים לקנות. אז צריך לתת מחירים.
קצת קשה להיפרד מכלי יפה ומושקע שיצרת, רק תמורת כסף.
אך פתאום אני מוצאת מקום על המדפים ואפשר ליצור עוד. איזה יופי.

ואני מבינה שצריך לזרום ולהתנסות, ולהמשיך לתת לריבונו של עולם להוביל.
חופשת לידה. מחפשת מה לעשות קצת עם הידיים.
מתחילה לתפור. אין לי מכונה אך לשכן יש. שואלת ומתחילה לנסות.
חוויה חדשה. לא הכרתי.
פתאום עם שני תחביבים, ברוך השם.

לאט לאט נולד לו עסק חדש. לומדים דברים חדשים.
מה לי ולעסק? לא שואלת כבר.

גם מלמדת. "אבל אני עדיין לומדת", טוב ננסה.
מעבירה סדנאות אצלנו בבית לקבוצות שבאות לטייל בגוש עציון.
גם צוותים של יום כיף מתחילים להגיע.
למה? כי בעלי חשב שזו הזדמנות.
הזדמנות לפתוח דלת למטיילים בגוש ולייצר את המפגש האנושי.
אני התנגדתי ולא הבנתי מה פתאום. הציע שננסה.
לקום ברבע לחמש בבוקר, הלילה נגמר. זה אומר שמפסיקים לחלום? לא יודעת.
מתחילים להכין את הבית לקבוצה שתגיע - חוויה מדהימה.
חוויה שמתחילה במצפור האלף המשגע ליד הבית, עם קטעי נגינה ותצפית ,
וסיפורו של מקום עם אלעד.

ברגע אחד הכל נפרש מול העין.
הים התיכון, ארובות אשקלון ואשדוד, לפעמים סירות בים; ועמק האלה,
השפלה, ושדה התעופה, ירושלים, ההרודיון, מרחבי גוש עציון, וחברון והרי מואב.
עוצר נשימה.
אחר כך מגיעים המבקרים אלינו הביתה.
ריח הלחמניות הטריות מהתנור באוויר,
מטעמים על השולחן, ולארוחה.

וממשיכים לסדנת קרמיקה.
כל משתתף בוחר כלי ומתחילים לצבוע.  
וזה חדש, ומנסים.

נוף נשקף ומוזיקת רקע טובה מתנגנת,
וצחוקים וחדווה של יצירה.
ונהיה שקט. ושוב צחוק והערה באוויר.
הזמן עף וכבר לקראת סיום. עם מנה אחרונה ומתוקה.
בוקר שלם עבר חלף,
האורחים מתקפלים והכלים נשארים.
לעוד שריפה בתנור. יהיו מוכנים בעוד כמה ימים.
מחכים? גם אני מחכה. לראות איך יצא.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם