מן הקל אל הכבד

אני נכנסת עם כולם לקראת תום הסיור אל חדר האוכל. השולחן עמוס בגטים. חמישה בקבוקי קולה. אף לא אחד מים. כל הבגטים לבנים. לשבריר שנייה הכל מבזיק לי כמו רעל. אני מדחיקה את המחשבות ומציפה במקומם תירוצים. אבל הבגט כבר לא טעים לי כמו שפעם היה, למרות שהוא לגמרי טרי ואני גוועת מרעב.

מדהים מה שקרה לי בימים האחרונים. והכל בגלל איזה משהו דמוי שלפוחיות קטנות שצצו לי מעל העין וסירבו לעבור. מין משהו כזה צהבהב ומטריד וממש לא יפה.

מכאן החל מסע תחנות בין הקוסמטיקאית, לרופא העור, לעוד רופאה, לעוד רופא, לחיפושי גוגל ולקרוא ולקרוא ולהתקשר ולהתקשר ולבסוף לרופאה שמסירה את זה בשיטה (של מומחה ישראלי שהפך לשם בינלאומי) שאמורה להיות גם טבעית גם חדשנית וגם לא פולשנית. לרגע חשבתי לי שאפשר לנשום לרווחה והנה תם לו המסע הלא נעים הזה.

אז לא. הוא רק התחיל. כך פתאום הבנתי ברגע שהיא אמרה לי, אני יכולה להוריד את זה, אבל אם לא תטפלי בבעיה עצמה זה פשוט יחזור. כי זה קשור לכבד שלך. הוא כנראה לא עומד בעומס.

וזה היה המכה בפטיש. הקש ששבר. כל ההבנות הקטנות שליוו אותי כבר תקופה די ארוכה התנקזו אל התובנה המצלצלת כמו אסימון שנופל. האם בעצם, מבלי משים, בכל מה שאני אוכלת אני פשוט מרעילה את עצמי יותר ויותר?

אף פעם לא הייתי מוטרדת ממה שאני אוכלת. אף פעם לא הייתי צריכה להילחם במשקל. מול בופה שופע, מול ארוחת שחיתות, מול תפריט מלכים – מעולם לא היו לי היסוסים ולא מחשבות שניות ובטח שלא ספרתי קלוריות. אכלתי מה שנראה לי טעים. חשבתי שלפחות זירת ההתמודדות הזאת הזו נחסכה ממני. והנה פתאום זה, מאיפה זה בא לי.

גדלתי דווקא בסביבה של תודעת בריאות גבוהה יחסית. כבר בילדותי הרחוקה תמיד היה נראה לי מוזר שרק אצלנו בבית לא מכינים חביתה במרגרינה כמו אצל כל הילדים בשכונה. אף אחד חוץ מאתנו לא הכין בשמן. מעט מאד שמן. מודעות לאוכל בריא היתה אצלנו תמיד. וככל שחלפו השנים כך יותר ויותר הפכו אמא שלי ואחיותיי למומחיות לקמחים-מלאים-קטניות-מונבטות-הרכבים-ויטמניים-והדרת-מוצרי-חלב. אבל אלי זה דיבר באופן חלקי. שמעתי, הבנתי, והייתי די בעד, כל עוד זה לא היה כרוך במאמץ גדול מדי. בקטנה אימצתי לי קמח מלא (רק לחצי מכמות הקמח לחלות), קניתי שקית של אורז מלא (שלקח לה בערך ששה חודשים להיגמר), התחלתי להכין חומוס בבית כמו אמא, אבל לא בחלתי גם במה שלא נחשב ממש בריא, אם הוא טעים לי.

והנה, מסתבר שהכל מצטבר. המתוק, והמלוח, והחטיפי, והבשרי, והחלבי. ואלפי החומרים המשמרים-והמשפרים-והצובעים-והמווסתים-והמעכבים-ומחזקי-הטעם שיש בכל דבר שקונים. כל האותיות הקטנות באנגלית עם המספרים שאיש לא יודע מה הם. בעצם בכל דבר שהכנסתי לפה, היו מי-יודע-כמה חומרים שמרעילים את הגוף שלי. והכבד המסנן המסכן עבד כל הזמן כל כך קשה, בלי שידעתי.

ופתאום נדמה לי שאין. אין כמעט מה לאכול שיהיה רק נקי ובריא וצלול וטהור. ואנה שלא אפנה, האוכל שסביבי עמוס בכל מיני חומרים שאינני יודעת את שמם ובמה בדיוק הם מזיקים לי, אבל הם מזיקים לי. אפילו בירקות ובפירות המרוססים, אפילו במים שסופגים כל מה שמחלחל אליהם, אפילו בפת במלח. פת מקמח לבן ושמרים וסוכר ומלח עתיר חומרים-נוגדי-גבישיות ומי יודע מה עוד. הצילו. אין מה לאכול. ומה הפלא שכל כך הרבה חולים בכל מיני מחלות איומות.

ואי אפשר להימלט ממחשבות על העולם הזה שאנחנו חיים בו. מודרני ומשוכלל ומתקדם ותעשייתי ומדעי, שכל הזמן צועד קדימה, ועם כל צעד והמצאה הוא משליך בבוז וביהירות מאחורי גבו מסורות שקיבל מימים עברו; בלי לעצור רגע ולתמוה שמא תמונת הזוהר שאופפת את כל הישגיו היא חלקית בלבד.

ומה אני עושה עכשיו עם עצמי? לאן כל התובנות האלה לוקחות אותי? עד שאבהיר לי את התמונה ואתייעץ ואחליט, החלטתי בינתיים להדק את הצנזורה על מה שנכנס אלי לגוף. הילדים מביטים בתימהון-חצי-מחויך אל סדרי-בראשית החדשים שלי: קניתי ואפיתי כמה לחמים מקמח מלא, תה-הצמחים שאני שותה הוא לגמרי בלי סוכר (חוץ מפעם אחת השבוע ש"הייתי מוכרחה"), עוגיות? לא... טוב, אולי אחת (בזה אני אשתפר בהמשך, בטוח), אני חותכת לי מלא ירקות כל בוקר (ותוהה כמה ריסוסים הם בלעו ומה יורד ולא לא יורד בקירצוף). אחרי הקידוש בשבת ביקשתי מהילדים שיעזרו לי לא להתפתות, יזכירו לי לא לשלוח ידיים אל הספרייט והספרינג. רק מים. (שמי יודע מה עוד יש בהם חוץ ממים). הם מזמן לא נענו בכזו שמחה למשהו שביקשתי מהם.

נראה כמה זמן אני אחזיק מעמד, ולאן לוקחת אותי הדרך החדשה הזו שהתחלתי לטפס בה.

ימים יגידו.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם