מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

ברחבי העולם, בקטגוריית התחבורה, מקובלים מספר סוגי תחבורה: אופניים, רכב פרטי, אוטובוס, מונית, רכבת. בארץ יש סוג נוסף, מוכר לצרכי מס ורשמי לא פחות מהאחרים – טרמפים. אמנם תמצאו טרמפיסטים בכל רחבי הארץ, אך רובם נמצאים באזורים בעלי תחבורה מוגבלת, ומה לעשות שיהודה ושומרון עונים על הקריטריון הנ"ל.

ככל שגדלתי, למדתי אט אט את תורת הטרמפיסט. לטרמפיסט יש שפת סימנים משלו, שאותה חייב כל טרמפיסט מתחיל לדעת. אחרת התקשורת עם הנהגים אבודה מראש. מי שרוצה להגדיל ראש ולחסוך את שפת הסימנים, כותב שלט. המגדילים לעשות אף מוסיפים סמיילי חייכני - מה שעשוי להעלות את רחמיהם של הנהגים החולפים. למדתי להכיר עם מי כדאי לנסוע ועם מי לא. מי נוסע מהר מדי ולא טורח להיצמד לחוקי התחבורה; מי מסכים להתגמש ולעשות סיבוב קטן כדי לקרב אותך ליעד; מי מפטפט כל הדרך והסיכויים להשלים שעות שינה בנסיעה עימו קלושים עד בלתי קיימים. אפילו למדתי מי בחיים לא עוצר (למה???) ולא לפתח ציפיות כאשר מכוניתו מתקרבת... על האנשים האלה כעסנו מאוד, אך כשגדלתי הבנתי כי לקיחת טרמפיסט היא סוג של הכנסת אורחים - מצווה ולא חובה.

התמונה צולמה ע"י רוג'ר מקלסוס, באדיבות וויקיפדיה

שנים ביליתי כך, החל מימי האולפנא שבהם הייתי מפספסת את ההסעה, דרך הנסיעות לשירות הלאומי בימי ראשון, נסיעות לאוניברסיטה, וכלה בנסיעות היומיומיות לעבודה. למעלה מעשור עבר עלי בדרכים הודות לנדיבותם הרבה של תושבי היישוב, מכרים או סתם זרים מוחלטים (מזל שאבא שלי לא קורא את הבלוג).

תקופה זו של חיי התאפיינה באינספור סיפורי טרמפים, מחולקים לז'אנרים שונים: קומדיה, אקשן, אימה. אפילו רומנטיקה מככבת כאחד הז'אנרים - נסעתי בטרמפ שבו היתה לי שיחה קולחת עם הנהג - לבוש כובע בוקרים ובעל עיניים יפות שהביטו בי מבעד למראה האחורית. כאשר ירדתי מהטרמפ התקשרתי מיד אל חברה טובה להודיע לה שפספסתי את הזדמנות חיי - ירדתי מטרמפ עם בחור שעשוי היה להיות אהבת חיי אבל אין לי מושג איך להשיג אותו... הבחור היה מספיק יצירתי בשביל למצוא דרך ליצור איתי קשר, ואכן יצאו מכך כמה דייטים נחמדים, אך לא אהבה גדולה.

והיום, הגלגל התהפך, אני על ארבעה גלגלים. היום אני המושיעה, ובידיי המפתח החורץ גורלות, מי יגיע ליעדו בהקדם ומי יתייבש בטרמפיאדה עוד כמה דקות או שעות. היום אני מבינה כמה לקחת טרמפיסטים זה לא עניין מובן מאליו. לפעמים צריך לשם כך לוותר על שיחה אישית עם הבעל אחרי שלא דיברנו כל היום, או על הזדמנויות לנצל את זמן הנסיעה ולדבר עם חברות. בקיץ עלול לעלות טרמפיסט מיוזע, וטרם הומצאה עוצמת מזגן מתאימה שתמזער את הנזקים... לא אחת קרה לי שנאלצתי לשנות את מסלול הנסיעה עקב פקקים, ומה שהתחיל כעזרה תמימה לטרמפיסט הסתיים בהרחקתו מיעדו הנכסף.

כל המחשבות האלו עלו בי לפני כשבוע, בערב שלפני הסערה הגדולה. עברתי ליד תחנת אוטובוס בדרך מהעבודה, כשבחוץ גשם סוער. אספתי מספר טרמפיסטיות, והאחרונה, שהמשיכה איתי עד ירושלים, היתה אישה מבוגרת, כבת שישים, עם מבטא של עולה חדשה-ישנה מחו"ל. כשהתקרבנו לירושלים ושאלתי אותה לאן היא צריכה להגיע, נפעמתי לשמוע את התשובה. האישה סיפרה לי כי שברה את ידה לפני כשנתיים, ואושפזה במחלקה האורתופדית באחד מבתי החולים בירושלים. כשהשתחררה, אסירת תודה על הטיפול המסור, היא החליטה להמשיך להתנדב במחלקה. וכך שבוע אחר שבוע, במשך שנתיים, היא נוסעת בטרמפים לאותה מחלקה ומתנדבת שם. הסיפור כל כך ריגש אותי, שבלי לחשוב פעמיים עשיתי שינוי במסלול הנסיעה ולקחתי אותה עד לבית החולים.

הסיבוב עלה לי במחיר של 20 דקות שהתוספו לזמן הנסיעה, אך יצאתי בתחושה טובה. הרגשתי שאם האישה הזו מתמידה בחסד שכזה כבר שנתיים, המעט שאני יכולה לעשות הוא לסייע לה בלקרב אותה ליעדה.

לא אחת אני מרגישה כמה אני לומדת מאורחים ארעיים שנכנסים לי לרכב, והדברים שאותם אני לומדת, כמו גם התחושה הטובה בסיוע כל כך בסיסי ופשוט לאדם שצריך אותו, הופכים את עניין הטרמפים לעניין ראוי וחשוב.

ואם לסכם את העניין, כאחת שחיה בדרכים אני מרגישה צורך להתנצל מראש בפניכם, עוברי הדרכים באשר הם. לפעמים אין לי כוח, בא לי נסיעה שקטה עם עצמי, בא לי לשוחח בטלפון בלי לצנזר או להגביל את השיחה...  אך אל תדונו את אלו שלא עוצרים לכם לכף חובה. תנסו להבין אותם. ומאידך, אני מבטיחה להתגבר על עצמי גם כשקשה לי, ולהחזיר טובה לאנושות על כל השנים האלה שבהם נסמכתי אני על טוב ליבם של אחרים.

      

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם