בעין הסערה הגדולה

כאחת שלא נוהגת לשתף מחייה האישיים, הפעם הייתי חייבת לספר על מאורעות הימים האחרונים.

בעלי היקר עובד בחברת חשמל, ובעקבות תגובות ציניות ובכייניות שאני שומעת מכל עבר, החלטתי לשתף בחייו-חיי בשבוע האחרון.

יום חמישי, קפצנו לביקור אצל הוריי בהר ברכה. שמענו שיהיה שלג, אמרנו - נקפוץ, נהנה קצת ונחזור הביתה.

בחמישי בלילה הודיעו שהצירים סגורים בעקבות השלג. אין דרך חזרה. סבבה, נישן פה עד מחר, ואז נחזור.

ואז הפסקת חשמל. סופת השלגים התגברה בחוץ. היה קפוא.

בעלי היקר, שהיה אמור להיות בעבודה ב-7:00 בבוקר למחרת, החליט לראות מה קורה, איך הוא יכול לקדם את העניינים פה לצוות שיגיע לטפל בתקלה. אף אחד לא תיאר לעצמו את גודל הנזק שהולך להיות בהמשך...

אז הוא יצא ללב הסערה, ניגש לאחד השומרים בישוב וביקש ממנו להסיע אותו לאורך חוטי החשמל ביישוב עם הג'יפ (סופת השלגים שבחוץ לא איפשרה ללכת ברגל או לנסוע ברכב פרטי), כדי לנסות לאתר את התקלה.

הזמן חולף, והוא לא שב הביתה. טלפון דואג ממני והוא מסביר: "אני לא מוצא את התקלה, אני לא יכול לחזור הביתה לישון כשיש פה אנשים בלי חשמל!".

"אבל הצוות השני בדרך! ומחר ב-7:00 אתה בכל מקרה יוצא לעבוד, תבוא לישון קצת...", אני מנסה לשכנע אותו.

הוא לא משתכנע. הוא לא יישב בחיבוק ידיים כשיש פה אנשים שקר להם בלילה.

הצוות הגיע, והוא, בלי להתבלבל – מצטרף אליהם. מחפשים.

הסופה גוברת, השלג לא מפסיק לרדת, הכל קפוא. כבר אחרי חצות. אני שומעת קולות בחוץ ורצה לראות אם זה הם. אני קולטת שלושה בחורים של חברת החשמל, ביניהם בעלי היקר ללא לבוש מתאים (לא הספיק להתארגן על זה, הוא רק מתנדב, זוכרים?) מדדים בשלג שמגיע להם עד הברכיים, קופאים מקור, עוברים עם פנסים לאורך חוטי חשמל ומנסים לאתר את התקלה.

אני יוצאת אליהם, והריאות שלי קופאות. מזמינה אותם לשתות משהו חם ונענית בשלילה. אין זמן.

אני שואלת את בעלי אם זה נחשב שהוא עובד לילה עכשיו, שלפחות למחרת ישחררו אותו ממשמרת בוקר ויתנו לו לישון. הוא אומר, "מה פתאום? אני מתנדב!", וממשיך איתם בחיפושים בכפור ההזוי הזה שנחת עלינו פתאום.

הוא משכנע אותי ללכת לישון ולא לחכות לו, אני חוזרת למיטה, לילדים שלי שמכוסים במיליון שכבות, ומתכרבלת איתם כדי לשמור על חום הגוף. הבית היה חשוך וקפוא, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה על בעלי וחבריו שטובעים בשלג בחוץ כשהסערה עדיין בעיצומה, על השלג שלא מפסיק לרגע, ומכסה להם את הפנים והעיניים... איך הם מסוגלים לראות מה קורה ככה??

ב-4:00 בבוקר בעלי נכנס לחדר, רועד כולו. "לא מצאנו כלום. אי אפשר לראות כלום עם השלג הזה והחושך. נחכה לבוקר", הוא אומר.

"אתה עוד יוצא בבוקר???", אני מבועתת.

"כן, צריכים אותי".

ב- 7:15 אני מתעוררת, בעלי כבר לבוש בסלון של ההורים שלי. השלג נערם בצורה לא פרופורציונלית לכלום. שומעים את הדיפנדר בחוץ שבא לאסוף אותו אחרי שעתיים של שינה בערך (הם כנראה נמנמו באוטו עד שעלה השחר...). החברים שלו יוצאים מהדיפנדר ומבשרים: "מצאנו את התקלה!".

"באמת? איפה?", אנחנו שואלים בשמחה.

"בוואדי", הם עונים. "כל החוטים קרועים לגמרי, אין לשם גישה עם רכב".

"אז איך הגעתם לשם?", אני שואלת בחשש. התשובה מגיעה בשיא הטבעיות: "הלכנו ברגל".

הלכנו ברגל...

הוואדי הזה זה דבר מטורף, ירידה תלולה מאד, ארוכה מאד, מכוסה בשלג בעומק של עשרות סנטימטרים, סלעים וצמחים ושלג שלא מפסיק לרדת לרגע.

והם הלכו את כל זה ברגל...

הם לא מתעכבים לקפה (צום... וגם ככה אין זמן) בעלי לוקח מאחי את חליפת הסערה שלו ועולה לדיפנדר. שעתיים של נמנום בבית הקפוא והחשוך הספיקו לו. יאללה לדרך.

יום שישי. אין חשמל, אין אינטרנט, אין קליטה בסלולרי, אין בזק. אין דרך לתקשר עם העולם שבחוץ. הסוללה שלי נגמרה ואני יוצאת החוצה לכפור, מפלסת את הדרך לרכב שהיה שקוע בשלג כדי להטעין את הנייד באוטו, רק בשביל הסיכוי הקלוש שבעלי יתקשר אלי ויגיד לי מה קורה איתו, אם הוא חוזר ומתי.

הזמן עובר ואני לא מצליחה להשיג אותו בשום דרך. אני מתחילה להילחץ. שעה לפני שבת ואני לא מצליחה לדבר איתו.

חצי שעה לפני שבת, הוא מצליח לתפוס אותי ולבשר לי שהוא בדרך אלי עם גנרטור כדי לתת חשמל ליישוב בשבת. אני מאושרת.

הזמן עובר. ועובר. ועובר. והשבת נכנסה... ואות חיים ממנו - אין.

אני נלחצת, אולי משהו קרה לו בדרך? אין קליטה, אין אפשרות לברר בכלל מה קורה!

אחי מצליח להוציא אותי מהמיטה כשאני דומעת, ואנחנו עושים קידוש. אני משאירה את האוכל על הפלטה כדי שיהיה לו משהו חם לאכול אם בכל זאת... הלוואי... הוא יגיע הביתה מתישהו.

השעות חולפות, הוא לא בא. נשמתי יוצאת מדאגה...

צהרי שבת – אנחנו קולטים בעלייה של הישוב משאית סוחבת גנרטור. זה חברת החשמל!

אני מתחילה לרוץ לכיוון השער, טובעת בשלג, כושלת, וחוזרת לרוץ, אחים שלי נגררים בעקבותיי ומנסים להרגיע אותי.

אני מגיעה לשער. חבר שלו מהצוות שם. אני רצה אליו מתנשפת (קפווווווא!) ושואלת אותו אם הוא יודע מה קורה עם בעלי. הוא אומר לי שאין לו מושג, ואין שום קשר בין הצוותים בגלל שאין קליטה. אין דרך לתקשר. כולם עובדים בטירוף. שולחים אותם לעשות את העבודה, הם חוזרים ויוצאים לתקלה אחרת. ככה. אין להם מושג מה קורה עם שאר העובדים.

אני מתחילה להילחץ עוד יותר. אם משהו קרה לו ואף אחד לא יודע? הוא היה אמור להגיע אתמול!

במוצ"ש אני מצליחה לתפוס אותו בנייד. אני כמעט בוכה מהתרגשות.

הוא מספר לי שהוא הגיע עם הצוות ביום שישי לעלייה לישוב עם הגנרטור, ולא הייתה גישה. הכל חסום, שלג כבד.

הם ירדו לבסיס למטה וניסו לשכנע את החיילים לשלוח את המפלסת כדי לפלס להם את הדרך. שבת! איך יישאר יישוב שלם בשבת בלי חשמל? קפוא, המעלות ירדו מתחת לאפס, ואי אפשר אפילו להרתיח מים על הגז לכוס תה חם.

לא היה עם מי לדבר. אין גישה. כל המפלסות ששלחו עד עכשיו נתקעו בשלג הכבד וחזרו חזרה. בלית ברירה הם חזרו לדיפנדר ויצאו עם הגנרטור ליישוב אחר שהיה גם הוא מנותק.

כל השבת הוא עבד. מיום חמישי כשיצא להתנדב, עד מוצאי שבת. כמעט שלושה ימים הוא מדדה בשלגים עם חבריו לעבודה, מטפסים על עמודי-ברזל קפואים ונלחמים בסערה, כדי לספק חשמל, לפחות זמני, לעוד כמה משפחות.

קידוש? ארוחת שבת? תפילות? מה זה? למי יש זמן לזה? עובדים. הוא נמנם קצת במשרד איזה שלוש שעות ("יותר מזה זה כבר מותרות", הוא אומר לי) ויצא שוב לכפור שבחוץ.

במוצאי שבת הגיע החשמל מהגנרטור. הרגשנו מלכים. ביקשו להצטמצם כמה שיותר בצריכת החשמל, אז הדלקנו את המזגן בסלון ועוד איזה אור אחד, וישבנו מכורבלים ביחד בסלון כל המשפחה שלי. היה חם סופסוף. איזה אושר.

והוא עוד בשלג בחוץ.... עובד...

לבית הוריי הוא הגיע סופסוף רק בבוקר יום ראשון.

איזה אושר. אכלנו ארוחת בוקר ביחד, שתינו קפה, הצטלמנו עם הילדים – ו.... יאללה, עבודה. על הבוקר שוב יוצא. השלג הפסיק לרדת, אפשר להתחיל לעבוד, לא? השלג מגיע למותניים בערך, אבל זה ממש לא מה שימנע ממנו לעשות מה שצריך.

הוא חזר בצהרי יום שני. 30 שעות רצופות של עבודה בשלג המקפיא, עם רבע שעה הפסקה של ארוחת ערב ושלוק מקפה רותח. חזר לבית הוריי ונפל למיטה. לא רוצה לאכול, לא רוצה כלום. רק לישון.

כשאני כותבת את השורות האלה (מהבית שלי שסופסוף חובר לחשמל) הוא שוב בחוץ, כבר מעל 16 שעות שהוא בשטח הקפוא, והלילה עוד צעיר. אין לי או לו מושג מתי הוא חוזר הביתה, אם בכלל זה יקרה הלילה או מחר או מחרתיים...

אני יודעת שעכשיו הוא וחבריו מטפסים על עמודי חשמל קפואים, משתלשלים בחבלים לוואדיות מושלגים שאין אליהם גישה עם רכב, עוברים בכפור הזה בין עמודים שקרסו וחוטי חשמל שנקרעו כדי שיהיה לנו בבית חם.

וכן, שיהיה חם גם לאלה שלא מפסיקים להתלונן עליהם ולהעיר הערות ציניות על העבודה שלהם. לכל אלה שישבו מתחת לפוך עם פיג'מות חמות, והתלוננו על אלה שמדדים בשלגים ונלחמים בסערה למענם.

אז הנה, כמה מילים על אלה שנלחמים למעננו בכל מזג אויר, שמתנדבים גם בזמן שהם לא אמורים לעבוד, ועושים הכל – כדי לחמם אותנו, בעוד הם עצמם קופאים מקור בחוץ.

חברת חשמל אריאל - אוהבים אתכם!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם