סוער בחוץ, חם בפנים

זה התחיל בעובדה שהיינו אמורים לנסוע לקריית גת, להורים של בעלי היקר לשבת. ומכיוון שבעלי מגיע הביתה לשבת ביום חמישי בערב, המלצתי לו שניסע כבר ביום חמישי, כי יש סיכוי שלא תהיה אפשרות לצאת מהישוב בגלל השלג הכבד.

הוא גיחך בקול רם ואמר שאנחנו נוסעים, ושאין מצב שהשלג ימנע זאת מאיתנו. הסברתי לו שהתחזית מדברת על סערה רצינית ולא נוכל לצאת מהבית, אך ללא הועיל.

ביקשתי ממנו שלמרות שאנחנו "נוסעים" יעצור בדרך ויקנה מצרכים כאילו אנחנו נשארים בבית בשבת. לקח קצת זמן, אבל בסוף הוא השתכנע, מזל!

כמות השלג הכבד שירדה ביום שישי בבוקר לא גרמה לו לשנות את דעתו, אבל היא כן גרמה לי להיכנס לפאניקה.

אי שם באמצע הלילה נותק החשמל, ואיתו גם זרם המים, ומכיוון שהבנתי וגם ידעתי שאין סיכוי שניסע ואין סיכוי שהחשמל והמים יחזרו התחלתי, להבין עם מה אני צריכה להתמודד (רק ב-14:00 בצהריים, כשיש 50 ס"מ שלג, הוא התחיל להבין שכנראה נישאר בבית).

בשלב הראשון התחלנו להמיס שלג על הגז כדי שיהיו לנו מים לשתייה ולבישול. בשלב השני הלבשתי את ילדים במלא שכבות של בגדים ואז התחלתי לבשל. לבשל בלי מים זו חתיכת משימה לא ממש אסתטית והיגיינית, אבל בהחלט מעוררת יצירתיות. הרגשתי כמו מק'גייבר ברגעיו היפים, ולבסוף גם הצלחתי לבשל אוכל טעים לשבת.

לחם היה במקפיא וגם עוגה אחת שנשארה מפעם, אז גם את הפינה הזו סגרנו. הבעיה הייתה עם הניקיון. הבית היה מטונף ולא היה שום סיכוי להצליח לנקות אותו. מה שהציל את המצב היה החושך. בחושך, מסתבר, לא רואים את הרצפה המלוכלכת, ואם הבית מסודר אז איכשהו זה בסדר. לגהץ גם לא היה צורך, כי כולם לבשו טרנינגים עבים ומעילי פוך מעל. נשארה בעיית המקלחות והמים בשירותים. על המקלחות נאלצנו לוותר, והשירותים... אחסוך מכם את הפתרונות היצירתיים שמצאנו.

הדלקנו את הגז, הנחנו עליו תבנית מהתנור, עליה סיר עם מי שלגים שרתחו וסיר מרק. נשארו לי שתי דקות לפני הדלקת נרות. שתי דקות לטובת מה אני עושה עם עצמי כדי להרגיש שבת? החלטתי שאני מתאפרת. כן, מתאפרת. משהו קטן שייתן לי תחושה שאני מקבלת את השבת בשמחה, למרות שמסביב התנאים היו לא פשוטים ובטח לא משמחים. החלטתי שאת תחושת המחנק שיש למי שפתאום מבין שהוא תקוע ואין לו שום אפשרות ללכת לשום מקום למרות שהוא ממש רוצה לברוח, אני מחליפה בשמחה של שבת לא שגרתית, של חוויה משפחתית שלא תישכח, ובעיקר בנופים ומראות מרהיבים של שלג שאי אפשר לשבוע מהם. הדלקתי נרות של שבת וגם עוד עשרות נרות בכל רחבי הבית, חשבתי על הסבים והסבתות שלי שהיו צריכים לקבל את השבת בתנאים גרועים מאלו בתקופה אחרת לגמרי בהיסטוריה של עם ישראל, והבנתי כמה מסירות נפש נדרשה מהם.

בלילה הורדנו את כל המזרונים לסלון, נצמדנו אחד לשני וישנו כולנו מחובקים. לפני שנרדמנו סיפרנו סיפורים והתגלגלנו מצחוק, לא זוכרת מתי היינו ככה כולנו יחד.

בבוקר קמנו לעולם לבן. פתחתי את התריס, והבן הקטן שלי שעמד על ידי הסתכל מהחלון, והמשפט הראשון שהוא אמר היה "תודה לך ה'!".

הייתה שבת מדהימה. טיילנו כל השבת בשלג, והבנתי עד כמה התרגלתי לצלם ולשתף כל דבר, וכמה זה קשה לראות פתאום לבד.

נדרש ממני הרבה כוח נפשי ופחד מפני העולם הבא שלי כדי לא לצלם בשבת.

הבנתי עד כמה אנחנו תלויים בחשמל, וכמה קשה לתפקד בלעדיו; למדתי מה זו הכנסת אורחים ועזרה הדדית, כשגיליתי את כל יושבי הקרוואנים מצטופפים בשני בתים עם חימום למשך שבת שלמה. השכנים, החברים, החברים לעבודה, כולם גילו מסירות נפש בלתי רגילה, וכמוהם סיפורי הגבורה והחילוצים, ובעיקר הסיפורים על שכנות טובה, על מתנדבים שהגיעו לסייע ולחלץ, ועל ודאגה אמיתית של אנשים רגילים שתיפקדו כשכל המערכות הגדולות קרסו.

הסופה הזו תיזכר לדורות. אנחנו עוד נספר לנינים שלנו שהיינו בשלג הגדול של 2013. אנחנו נהיה "זקני עלי" שזוכרים את השלג הגדול שכיסה את הארץ והשאיר אותה מושבתת לכמה ימים.

בערב שבת קיבלתי החלטה מאוד חשובה, החלטתי לקבל את מה שקורה כאן בשמחה וליהנות מכל רגע. זאת הייתה אחת ההחלטות החשובות שלי, כי אפשר היה בקלות לחוות את כל הסופה הזו כטרגדיה נוראית, והיו לא מעט אנשים שסבלו פיזית וגם נפשית.

זאת אכן הייתה סופה מקפיאה, אבל בלב בפנים היה לנו ממש חם ונעים.

(נשמח לשמוע גם מכם את חוויות השלג שלכם, בתגובות, תודה!)

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם