ככה זה כשיש שניים

זה היה היריון שלישי, אז לא התעקשתי. ליעקב בעלי היה משהו חשוב אחר באותו יום, אז החלטתי להיות גיבורה ולשחרר אותו. מה כבר יכול להיות שונה משתי הפעמים הקודמות.

אבל כבר מהחיוך הרחב על פניהן של טכנאיות האולטרסאונד הבנתי שמשהו לא ממש כרגיל כאן. היה מיד ברור שאין סיבה לדאגה, אבל גם שמשהו אחר מתרחש. או, עשית לנו את היום, הן אמרו. הנה אחד, והנה עוד אחד.

 לזה ממש לא ציפיתי. וגם לא בעלי ההמום מעבר לטלפון.

היו לי כבר שני בנים בבית, בן ארבע ובן שנתיים. אז ברור – חשבתי לי בעודי מהלכת בדרכי חזרה ומעכלת את הבשורה - שאלו שתי בנות. הכי צודק ומתבקש, לא?

זהו, שלא.

לא זוכרת מה המם אותי יותר, שיש לי תאומים, או מה שהתגלה כמה שבועות אחר כך - שאלו שני בנים. עוד שני בנים.

הבטן היתה ענקית. בחודש שלישי נראיתי כמו בחמישי, בשביעי נראיתי כמו בעשירי. גם לאמצע תשיעי הגעתי (עצומה אבל סוחבת). הייתי צעירה ועדיין בכושר, ולא החסרתי אפילו יום עבודה אחד. כל עוד הם היו בבטן, המצב היה בשליטה.

תאומים במצג עכוז ורוחב לא מותירים ברירה: ניתוח. אבל דווקא העובדה הזאת איפשרה לחוות את הרגעים האלה שונה משתי הלידות הקודמות, רבות המאמץ והכאב. יכולתי להביט בשלווה במתרחש סביבי, ולהתרגש מהפלא. הנה אחד נשלף, והנה עוד אחד, ודמעות של התרגשות זרמו לעבר שתי אוזניי.

אבל כמה שההיריון לא היה כזה ביג-דיל, הימים שאחרי היו גם היו. נדמה לי שהקושי הגדול בגידול תאומים הוא שאין רגע אחד של הפוגה. במיוחד כשאין בבית ילדים גדולים שיכולים "להחזיק לרגע", ובמיוחד כשאך זה עתה פרצה האינתיפאדה השנייה והבעל שלך – איש מחלקת הביטחון - מתרוצץ בדרכים לחלץ אנשים ממארבים ולטפל בפיגועים.

מהר מאד למדתי להניק בהליכה. לא היתה לי אפשרות לשבת בנחת ולהתמסטל על התינוק היונק, כי השני כבר עוד שנייה בוכה גם הוא וצריך להספיק עוד משהו לפני.

(ולמה לא הנקתי אותם יחד? שואלות עכשיו כל מומחיות ההנקה. עשיתי את זה כמה פעמים כשממש לא היתה ברירה. אבל ממש לא סבלתי את זה, הרגשתי כמו פרה).

אף פעם לא הייתי מומחית בהנדסת-ילדים, ולא הצלחתי לגרום להם לישון יחד. וכך מצאתי את עצמי בשבועיים הראשונים של הלידה במרדף נואש אחר הזדמנות להניח את הראש על הכרית ולו לחצי שעה במשך היום, לפצות על כל הקימות הליליות. כמו שחופשת לידה אמורה להיות. גם היום לא הצלחתי, סיכמתי כל יום בתסכול ובעייפות. כשהבנתי שזה אבוד ואין סיכוי, נהיה לי קל יותר.

13 שנה חלפו ושניהם עלו בשבת האחרונה לתורה, בזה אחר זה. שברי תמונות חלפו מולי בימים האחרונים. החליפות המתוקות שלבשו, התחפושות שהתחפשו, השמות והכינויים שקיבלו. ההברקות, ההפתעות. איך לא הצלחתי להגיע בזמן לקריאת מגילת אסתר כשהיו בני שלושה חודשים ואמרתי לשכנותיי שמי ששלח לי את התאומים האלה הוא שיסלח לי. איך הבטתי בייאוש לעבר אותן אמהות לתאומים שניגשו כמו מגנט אל עגלת התאומים שלי להגיד לי - "גם לי יש תאומים, הם כבר בני שמונה", "גם לי יש תאומים, הם בני שש-עשרה" –– שמונה? שש-עשרה? זה כל כך רחוק, אין סיכוי שאגיע לשם...

והנה גם הם, מסתבר, גדלו בסוף. שונים מאד זה מזה, ביופי ובאופי, מאתגרים זה את זה, מעמידים מולי חזית אחידה, מעלים את רף האומץ וההרפתקנות. והנה הם מניחים תפילין. ולומדים לקרוא את הפרשה. והנה הם קוראים ומתרגשים נורא.

וגם אני.

התרגשות כפולה.

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם