חופש הפיתוי

אני מוטרדת. השבוע האחרון בהחלט מטריד אותי. שני אירועים שקרו באותו הזמן, אחד לאומי -  אם אפשר לכנות אותו כך, והשני אישי, ושניהם מתחברים למסר אחד ברור.

את סוף השבוע שעבר בילינו באירוע משפחתי, וכיאה לאירוע מסוג זה כל הבית התארגן והתגנדר בהתאם. לאחר שסיימתי לאשר את הרכבי הבגדים שהילדים ובעלי בחרו, התפניתי להתייפייף בעצמי. אינני אדם שנוהג להתאפר בכבדות, בטח לא באופן יומיומי, אולם אירוע משפחתי בהחלט מצריך ממני להתפדר במעט אבק נוצצים. וכך עשיתי. בשניות שאספנו את הילדים, התיקים, העגלה, הנישנושים לנסיעה, והצלחנו להכניס את כולם לאוטו, בדיוק אז - בין שהראש שלי עסוק בלחשוב מה שכחתי לקחת לבין הבדיקה שכולם חגורים - עיניי נתקלו בבתי בת ה-עוד-מעט-שמונה - והן חשכו, בדיוק כפי שהביטוי המוכר מתאר. 

על שפתיה היה מרוח אודם אדום, על לחייה סומק בורדו, ועל עיניה... כבר לא זוכרת. תגובתי הראשונה הייתה תדהמה, כשהאצבע המאשימה מופנת אליה: ״מה עשית, את נראת כאילו היום פורים״, כך אמרתי בעודי מושיטה אליה מגבון לח - ״נגבי את הפנים, הגזמת״. והקטנה עונה לי בקול חלוש ועיניים עצובות: ״למה לך מותר?״.

אני מנסה להתארגן על תשובה הגיונית תוך שאני מריצה בראש משפטים של רולידר ונני - ״לי ? אה...״ - אני עדיין לא סגורה על תגובה ומשרבבת, ״כי אני אמא״. הו, טיעון טוב, אני חושבת לעצמי, אמשיך בקו ההגנה הזה, אולם לעדת התקיפה כמובן שזה לא הספיק, והיא המשיכה את קו החקירה הנוקשה. הדבר אילץ אותי להשקיע מחשבה רבה, וכך מצאתי עצמי מסבירה לאישה הקטנה שנולדה הבוקר מול עיניי את כל העניינים הקשורים לדימוי גוף, נשיות, גיל ובכלל.

בדיוק באותן דקות דיווח הרדיו בהתלהבות על פרשת ״הזמר המפורסם״ על התפתחויות בחקירה, על צו איסור פרסום, ועוד... הודעת שדרן הרדיו היתה לדבק שחיבר את המחשבות שלי.

אז כן, אני כועסת כשמבוגרים מפורסמים או שלא מתעסקים עם ילדות קטנות, מפתים אותן, מוכרים להן אשליות בשקל, וזה לא משנה אם הן נראות ממש נהדר, וגם אם לבושן היה מינימלי וגם אם אודם אדום מרוח על שפתותיהן. גם אם הם יטענו ויגידו שהנערות של היום הן ממש נשים קטנות, וזה בהחלט לא מה שיהיה פעם – נו, באמת, כולנו יודעים שהטיעון הזה לא מספיק טוב. זו בהחלט שערורייה. 

אני זוכרת את עצמי כנערה תולה פוסטרים של נוער שוליים ומשינה על קירות חדר נעוריי, וכל הופעה, ממש כל הופעה, היתה לי תקווה בלב שהיא לא תסתיים בהדרן אלה באיזה אמירה אישית שמיועדת רק לי, איזה מבט פרטי שיישלח רק אלי, שההוא על הבמה ישים לב לזאתי שם - אני, מבין אלפים אחרים בקהל. זו פנטזיה שחולקות בנות נוער, ילדות, עם עצמן ועם חברותיהן, וזה לגמרי נורמלי. 

אייל גולן סיפר בריאיון כי כשביתו תגיע לגיל עשרה היא תוכל לשבת עם החבר שלה בחדרה, אולם רק שלחדר לא תהיה דלת, אמר וצחק. אז מסתבר שלבחור יש מודעות. הרי ברגע שאתה הופך להורה בדיוק שם נולדת האחריות. 

אני לא נוטה לבקר הורים, אפילו לא כאלה ששכחו את ילדיהם באוטו, אבל כאן, בפרשייה הלאומית (כמו בפרשייה הקטנה והפרטית שלי) אני לחלוטין מאשימה את האחראי המבוגר, כל מבוגר שקשור לעניין בכל דרך שהיא, וגילו למעלה מעשרים שנים - אשם, לפחות ברמה המוסרית.

חופש הוא דבר שיש לו גבולות. נכון שמדובר במילה והיפוכה, אולם החבל הדק שעובר בין חופש לגבול הוא האחריות - שלי, שלו, של כולנו. אנחנו מחויבים. וכן גם חופש הביטוי, או חופש הפיתוי, גם הם נעים על ציר שיש לו התחלה ולחלוטין יש לו סוף, או קו אדום, אם לא חוקי או משפטי אז מוסרי. ואני לגמרי חושבת שחוק הוא לא דבר שנועד להפר, הוא מחייב את כולנו כחברה, כחבורה, כמעריצים, זמרים, עיתונאים ובלוגרים. כולם, כולנו.


מתוך: ויקיפדיה ישראל. צילום: ערן בילינסקי

ולכן זה לא באמת משנה מה אסביר לילדתי מרוחת האודם (כמובן שעדיף הסבר הגיוני, למרות שזה לא תמיד תופס), האחריות היא עליי גם במתן הסבר, גם בחינוך לעתיד, וגם במתיחת קו אדום וברור כשצריך. אני המבוגר האחראי בסיפור הזה, עם הסבר או בלי הסבר, מישהו צריך להגיד לא, עד כאן. הרי הניסיון בו העמידה אותי ילדתי הוא שלי, לא שלה. האחריות לתוצאה היא עליי ורק עליי. 

אז בזמן שכולנו נמתין לפסק דינו של השופט או לתוצאות חקירת המשטרה, נלמד את הלקח – גם לחופש יש גבול.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם