נר איש וביתו

 

כל שנה, כמה ימים לפני חנוכה, אני מתחילה להרגיש את זה בבטן. יש איזו התרחשות כזו באוויר, כולם עסוקים בהכנות לחנוכה.

זה מתחיל במסיבות בגנים, בחופשה של הילדים, באיפה נדליק ועם מי, בחופשות באילת, בטיולים ברחבי הארץ, ובעיקר ברגע הזה שכל המשפחה מתכנסת יחד לכמה דקות של הדלקת חנוכייה.

לפעמים אני חושבת לעצמי שזה בסך הכל שתי ברכות ושתי דקות וגמרנו, אבל באמת זה ממש לא ככה.

זה רגע כזה של משהו עמוק ומשותף של משפחה, של בית, של כאן ועכשיו ושל אז. סוג של חיבור שאין דומה לו, "בימים ההם בזמן הזה".

לכל חג או אירוע בלוח השנה היהודי יש משמעות ותוכן שתמיד מייצר את החיבור הזה, אבל דווקא בחנוכה, בשתי דקות האלו של ברכה והדלקה, אני מרגישה את השיא הזה.

אני מאוד אוהבת את חנוכה, אולי יותר מכל רגע אחר, בעיקר בגלל שבחנוכה אני נדרשת כל שנה מחדש לברר לעומק את המשמעות של מה זה משפחה, ומה זה בית. וזה בירור לא פשוט, לעיתים מתסכל, אבל כל שנה אני מרגישה איך הימים האלו מוסיפים אצלי אור וכוח, ואז אני יודעת שאני בכיוון הנכון.

חנוכה זה בעיקר נר איש וביתו. זה רגע של אחדות משפחתית. אין פלא שזה חוצה מגזרים ושכולם מחוברים לימים האלו. אין כמעט שום מחיצות שיכולות להפריד בחנוכה, לא שבת, לא חמץ, לא ארוחת חג מייגעת, רק שנדליק נרות יחד, שניפגש.

ולמרות כל זאת, אצלנו זה בדרך כלל בעיה. הביתו אמנם נמצאים יחד, אבל האיש בצבא.

מילא זה היה עניין פנימי בלבד, ואז מי בכלל יודע מה קורה מסביב, אבל מכוון שמדליקים נרות מחוץ לבית או על אדן החלון הפונה לרחוב, קל מאוד לראות איך המשפחות שמסביב מתכנסות להן לחיבוק משפחתי ואיך אצלנו זה לא. זה תמיד רגע כזה של נשימה עמוקה פנימה ובירור מחדש של הבית שלנו.

ברגע הזה אני מקבצת את הילדים סביבי ומדליקה בעצמי את הנרות, מברכת בקול ובלב חושבת על אייל. זה רגע נדיר ומדהים, זו בעצם פעם יחידה במעגל השנה היהודי שבה אני מברכת גם עבורו ומוציאה אותו ידי חובה.

זה ממש אשתו כגופו.

במקום לחיות את הלבד (והיו לי לא מעט שנים גם כאלו, שבעיקר שנאתי את כל העולם בכלל ואת השכנים בפרט), בחרתי להתחבר לאפשרות המדהימה הזו של להבין איך אפשר שיהיה נר איש וביתו למרות שהאיש לא בביתו.

כשהבנתי שזו המשימה שלי, להדליק את הנרות של הבית, ושהוא לא יכול לעשות את זה בשבילנו בצבא, הבנתי גם איך זה צריך לעבוד.

הרגע הזה שאני עוצמת עיניים, חושבת עליו, חושבת עלינו, הופכת אותו לנוכח כאן למרות שהוא לא כאן, זה האור הגדול של חנוכה מבחינתי, זה אור שמלווה אותי כל השנה ומאיר לי את הדרך הנכונה איך לגדל משפחה כשאבא לא נמצא פיזית בבית.

בגלל הרגע הזה אני כל כך אוהבת את הימים האלו, בגלל הביחד המשפחתי הזה שאני מצליחה להרגיש למרות שפיזית אנחנו כאן והוא שם.

מבחינתי זה רגע של גבורה, זו גבורה אישית, קטנה, שלנו, אבל היא מאוד מתחברת לי לאלפי סיפורי גבורה של משפחות יהודיות, לאורך ההיסטוריה, שלא נתנו לאויבים הרבים שהיו לנו לפרק את הביחד הזה. ובזכות הגבורה הזו אנחנו כאן, היום, מסוגלים להגיד בימים ההם בזמן הזה.

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם