השיר הפשוט של הלחם

תמיד באיזה שהוא שלב היא חייבת להתפרץ בי, השאלה הזאת, למרות שאני יודעת את התשובה. חיה את התשובה. שאלת כפירה שכמותה. למה את צריכה את כל הבלגן הזה, היא משסה בי היגיון קר וחסר רגש, לא עדיף פשוט לקנות וזהו?

ותמיד אני מחזירה את השאלה השדונית הזאת בחזרה לבקבוק, סוגרת היטב את הפקק הדימיוני, ואני יודעת, זה שלי. פשוט כך. תקראו לזה שריטה, תקראו לזה הקפדה, תקראו לזה שיגעון. אבל זה שלי, שלי ושל סבתא שלי.

השיגעון הזה לא מתחיל ולא נגמר במראה השיש שפירורי לחם נפוצו בו לכל עבר ולא בזמן שבזבזתי ושאין לי ולא בנתון הפשוט שזה לגמרי לא כלכלי, אלא כבר קודם, כשאני פותחת את הפריזר ומגלה שאין בו בכלל מקום, כי קצוות הלחם מילאו בו כל חלקה טובה, ועוד מעט והאוויר הקר כבר לא יוכל לזרום.

סבתא, את יכולה לשקוט בקברך ולא להתהפך. אני עדיין לא מסוגלת לזרוק שאריות של לחם. עינייך התכולות מיד צצות ועולות לנגד עיניי כשאך מתרגשת לבוא איזו מחשבה בכיוון. זוכרת אותך מביטה בכאב לעבר הפחים ולתוך עיניי לסירוגין ושואלת, את לא זורקת לחם, נכון?

בין סבתי הפולנייה לסבתי המרוקאית לא היו הרבה קווים משותפים, אבל מבין המעטים שהיו, בלטו החוויות המעצבות של עוני ומחסור. זה כנראה משהו שגם אם אתה חווה לתקופה, הוא לא עוזב אותך כל החיים.

סבתא ברכה שלי אולי לא טמנה בחזה פרבלום אבל כן התייצבה לשעת אש. היא סללה כבישים, קטפה תפוזים, והתנדבה ל"הגנה" בלי שהוריה ידעו. שיא תפקידה הקרבי היה כשהאירה לילה אחד בפרוז'קטור לעבר מקורות הירי בעיצומם של חילופי אש בירושלים הנצורה, אבל עיקר גאוותה היתה על הישג מזירה אחרת לגמרי: שבזכותה תרגמו את "צאינה וראינה" מיידיש לעברית. את רוב סיפוריה חתמה באנחה שאין בכלל טעם לספר, הרי אנחנו לא מסוגלים בכלל להבין מה היה.

איפה הן הבחורות ההן. סבתא ברכה בצעירותה

לא גדלתי עם סבתא של ביקורים מתנות וממתקים, יותר עם סבתא שאותה צריך ללכת לבקר כי זה חשוב. סבתא של הומור חד עד גיל 98, מתובל במשפטים פולניים למהדרין ("מה, את עדיין זוכרת אותי?"). סבתא שלא מסוגלת לזרוק שום אוכל ("זה לא רקוב, זה דבש, הנה נה קילפתי לך"), שעלתה ארצה טרום מלחמת העולם וחסכה מעצמה את מוראות השואה, אבל גם בארץ נאבקה, על חיים עצמאיים, ועל הלחם והריבה.

לא גדלנו על סיפורי אנו באנו ולא על סיפורי מחסור. אבל פעם דוד שלי סיפר שכשנולד מיטתו היתה ארגז תפוזים. ושבבית בשכונת פג'ה בפתח תקווה לא היתה דלת כמה חודשים, כי לא נותר כסף לקנות, וכמה פחד כילד מתנים ושועלים. ופעם אחרת אבא שלי הסתובב בגינה שסביב ביתי, ספר איזה שמונה כדורי-רגל מפונצ'רים, וסיפר לילדיי כמה התחנן בילדותו להוריו שיקנו לו כדור, ולא היה ממה.

סבתא ברכה זכרונה לברכה בזקנתה

ואני, שגדלתי בדור שיש לו כל כך הרבה (ותמיד בטוח שיש לו הכי פחות, "היוקר והיוקר והיוקר") עדיין משמרת בליבי את המסורת הזאת, שלא לזרוק סתם אוכל, בטח לא לחם. אז את כל הקצוות, שהילדים שלי לא אוהבים (אילו הייתי משכילה לשווק אותן כ"נשיקות" אולי זה היה אחרת) אני פשוט דוחפת לפריזר. עד שיום אחד כבר אי אפשר למצוא שום דבר והמצב זועק הצילו. ואז אני נוברת בין המדפים ושולפת את השקיות ומסדרת את הפרוסות בתבניות ודוחפת לתנור. ומשם למג'ימיקס, לפירורי לחם. ולפעמים חולף שבוע בין השלב הראשון לאחרון, כי למי יש זמן למשימות מהסוג הזה, עד שהכל חוזר למקומו והשיש נקי ללא פירור.

וכשילדיי או בעלי נועצים בי מבטים השמורים למוזרים והזויים, אני נזכרת במבטיה של סבתא ברכה, שנפטרה לפני כמעט שלוש שנים וכבר חמש נינות קרויות על שמה, ולא אכפת לי.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם