היריד, המסתבכת וארון הבגדים

הרעיון היה יפה. להוציא מהארון את כל מה שלא לבשתי בשנים האחרונות, לברור את בגדי המעצבים והמותגים האיכותיים מביניהם, ולמסור לטובת היריד היישובי, בו יימכרו הבגדים לנשות האזור במחירים סמליים. כל ההכנסות מהמכירה קודש לבניית בית הכנסת. המעוצב. בטח, מעוצב. 

אז הוצאתי את הבגדים מהארון. גם את בגדי ההיריון שיועברו בהזדמנות זו לבת משפחה, וגם אלה שאני כן לובשת – לכבוד החורף. גם את המטפחות. זה רגע אחרי שסידרתי את ארון הילדות, וספיחי הסידור המתיש ההוא, שהופנו להסרת כתמים אחרונה בטרם ויתור, עוד טיילו ברחבי הבית.
התוצאה: ערימת הבגדים הייתה כל כך ענקית ומייאשת, שרגע לפני שבת מצאנו את עצמנו מקשיבים לבתנו מכניסת האורחים, כשהיא מסבירה לסבא שלה: "סבא, בוא. אתה ישן כאן. זה חדר האורחים שלנו, אבל אם לפעמים יש הרבה בלאגן בבית ואין מקום לישון במיטה אז אפשר לישון כאן". מהרגעים שבהם אתה רוצה להיקבר מתחת לערימת הבגדים שממתינה בחדר השני. סופר נני לא הייתה מנסחת את זה גרוע יותר.


המטפחות שלי, מדגם מייצג

באין ברירה המשכתי -  מה לפח ומה לתיקונים, מה ליריד ומה בחזרה לארון הבגדים. הביצוע היה קשה ממש. לא שחסרים לי בגדים שאני כבר לא לובשת. ליתר דיוק יש בארון מדף וחצי שמוקדשים לבגדים שאני כבר לא לובשת. מדף וחצי של אופטימיות חסרת תקנה – שאולי בעתיד אצליח שוב להיכנס לבגדים הללו. מדף וחצי (ועוד כמה על קולבים) של מחשבה קדימה – אולי בעוד כמה שנים לבגדים האלה יקראו וינטג', והילדות תחשקנה בהם כשיהיו אופנתיים ויקרים להחריד. 

"כמו הנשים שתרמו את תכשיטיהן לבניית המשכן והנשים שמסרו את המראות לכיור, גם אנו נוברות בארון שלנו כדי לאתר משהו שאפשר לבנות איתו את בית הכנסת", כתבו היוזמות היצירתיות במייל ההסבר לקראת היריד. מה אומר ומה אדבר, אם זה היה תלוי בי כנראה שבמשכן היה יופי של כיור חרסה.
שאיפות, נוסטלגיה, קמצנות – לא יודעת.  לא האמנתי כמה מסובך היה לי להיפרד מטקסטיל. למרות שידעתי שזה למען מטרה טובה, למרות שזה יעשה לי סדר חשוב בארון, למרות שאין לי מה ללבוש ואני צריכה את המקום. (החלק האחרון היה ברור מאליו, נכון?).

אחרי הרבה חשיבה והרבה-הרבה קיפול בגדים הגעתי בסוף לנוסחת קסם משלי - היות שזאת המוכרת: "אם לא לבשת שנה, שנתיים – תמסרי" לא עובדת עליי, החלטתי ללכת על גרסה מרוככת - " אם גם כשתהיי רזה ואפילו אם זה יהיה באופנה את כבר לא תלבשי את זה – תיפרדי."



עיצוב: תמי ויייס

אומרים שבזכות נשים נגאלו ישראל ובזכותן עתידים להיגאל. אני נוטה לחשוב שזה בעיקר בזכות נשים שידעו להתקדם הלאה בחיים. משהו שאני עוד צריכה לעבוד עליו.
ואולי בזכות זה לבית הכנסת תהיה עוד מרצפת, מישהי אחרת תתחדש ותשמח, ולי יהיה מקום ריק בארון, לפחות זמן מה.

מילה אחרונה לקוראינו הגברים,  אם הגעתם עד פה – כל הכבוד, רק קחו בחשבון: שום דבר ממה שקראתם פה עכשיו לא מצדיק או מאפשר את המשך אחזקת המכנסיים הקרועים בארון. אגב גם לא את הקופסה עם חוטי החשמל שאתם לא זוכרים למה הם שייכים. באמת באמת שלא יהיו שום נסיבות שבהם אולי תצטרכו אותם. או מישהו אחר. אי פעם.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם