מתנחלות בסטייל

כשהחלטתי ללכת ללמוד במדרשת הרובע, הבנתי שאצטרך לוותר על הג'ינס הנצחי שלי לטובת בגד שמעולם לא לבשתי – שמלה.

שמלות היו הדבר השנוא עליי מאז הייתי ילדה. אמא שלי תמיד קוננה על העניין, ועד היום היא מזכירה לי שפעם שנאתי שמלות.

עם השנים גם המושג מכנסיים הצטמצם לג'ינס, ואם אפשר משופשף וישן, מה טוב.

אבל המעמד היה מחייב, ולכן יצאתי לחפש לי שמלה. אחרי שיטוטים רבים, מצאתי סוג של סמרטוט חסר כל צורה שהיה נראה לי מתאים לאווירת הקודש בעיר העתיקה.

די מהר החלו הג'ינסים להעלות עובש, ועד היום אני לא זוכרת מה בדיוק עשיתי איתם. מה שבטוח, שאת ארון הבגדים שלי כבשו חצאיות ושמלות ארוכות, שלמרות כל ניסיונותיי להיראות בהן דוסית מבטן, תמיד השאירו אותי במראה של חוזרת בתשובה שלא ברור לה שסרפן זה בעצם לא סוג של חצאית.

היה לי קשה מאוד, הקטע הזה עם הבגדים, כי גם כחילונית מאושרת וחופשייה אהבתי ללבוש בגדים די זרוקים, ועכשיו למצוא את אותו הסגנון רק בפורמט דוסי זה היה ממש סיוט.

כשעברנו לגור בהרי השומרון נסחפתי לאווירה ונראיתי כמו מתנחלת טיפוסית. בגדים ארוכים גדולי מידות, שעם הגעת הילדים הצטרפו אליהם גם מריחות של נזלת ואוכל (ותסלחו לי על ההכללה הנוראית, אני יודעת שלא כולן היו כאלה)...

עם השנים קרה משהו, ואני לא יודעת לשים בדיוק את האצבע על המאורע המכונן, אבל זה היה שילוב של עולות מצרפת שהחלו להסתובב בישוב כאילו הן בדרך למסע קניות בשאנזאליזה, או אולי הדור הצעיר יותר שהגיע גם הוא מרעננה והסביבה, אבל שלא כמוני הן לא הגיעו מהקן של השומר הצעיר אלא הישר מבתי הכנסת היוקרתיים של העיר, עם כל המשתמע מכך.

 

לאט לאט כולן כאן החלו לעבור שינוי. צבע בשיער, לק בציפורניים, גם בידיים וגם ברגליים, חצאיות מתקצרות, לעיתים מכנסיים, חולצות נצמדות, מטפחות מעוצבות, ג'וגינג מטורף ואפילו יועצת תזונתית שאחראית כאן להשלת מאות קילוגרמים מעשרות נשים.

מתנחלות 2013 הן כבר לא מה שהיה פעם.

 הראשונות ש"הריחו" את השינוי הזה והבינו את הפוטנציאל הטמון בו זה עשרות מעצבות חדשות עם שמות בסגנון תנ"כי עכשווי: "ממנה", "באה מאהבה", "כסותא" ועוד.

גם כיסויי הראש עברו מהפכה ומזמן הפכו לאקססוריז. מטפחות מעוצבות, סרטים מיוחדים למנוע את החלקתן המפדחת מהראש, סיכות לקישוט המטפחת, תעשייה שלמה משומנת ומשגשגת קמה לה כאן על הגבעות, שלא לדבר על שרוולונים, מעלימי מחשופים, תחתיות, גופיות-חצי ומה לא.

שוק כלכלי שלם קם כדי לפתור את בעיית הצניעות, שלא תמיד מסתדרת עם צו האופנה.

והלהיט החדש והגאוני: חנויות בוטיק ביתיות.

זה רעיון גאוני, יוזמה של נשים עם חזון שהבינו שבמקום שכל אחת מאיתנו תצטרך לנסוע שעה לקניון ולשוטט שעות כדי למצוא את החולצה עם אורך השרוול הנכון, אחר כך את החצאית שתתאים למטפחת, החליטו לעשות מעשה ולקבץ בעצמן את כל מה שצריך.

הן פתחו חנויות בוטיק מהממות, כמו שמוצאים בנווה צדק או בעמק רפאים, עם בגדים שווים וכל מה שנלווה מסביב, חלקם אפילו בייבוא אישי היישר מפריז, עם ריח של חו"ל וסטייליסטית אישית שנמצאת בחנות, מוודאת שכל אחת תצא לבושה כמו שצריך ושחלילה לא יבוא לה פתאום, ללקוחה, איזה רגע נוסטלגי של מתנחלת של פעם.

אמנם יש לזה מחיר והוא גבוה (מבצעים יש רק בסוף עונה), ויש גם מצבים מצחיקים כשכולן מגיעות לבית הכנסת עם הצעקה האחרונה באותו צבע ובאותה גזרה, אבל מהפכת האופנה הזו הגיע בזמן ועשתה כאן רק טוב. אמנם מתהלכות בינינו גם כמה שלא נותנות לאופנות החולפות לבלבל אותן, והן שומרות על הגחלת של מראה גוש אמונים קלאסי; וזה בהחלט נחמד להיזכר איך כולנו התלבשנו פעם, ואיזה מזל שזה הרחק מאחורינו ושצמח כאן דור של מתנחלות בסטייל שכובשות את הגבעות ודופקות הופעות.

ובאשר לי, למרות שעברתי הרבה תהפוכות, ושיניתי סגנונות, ואני כבר ממש שוחה בים האפשרויות והשמות, אני עדיין מתגעגעת לג'ינסים שלי...

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם