התנ"ך - רב מכר שטרם פג תקפו

התנ"ך הוא לא ספר היסטוריה, כך תמיד אמרו לנו בשיעורי לימודי התנ"ך. "אז מה הוא?", התעקשנו תמיד לחזור ולשאול. ספר אמוני, דברי הימים של העם היהודי, רב המכר של כל התקופות - עד שהגיע הארי פוטר שבקסם רב כבש את מקומו על המדפים ודחק את התנ"ך למקום השני אך המכובד. הרבה תארי כבוד יש לספר העבה שלרוב יושב על המדף, מאובק קלות, וזוכה לעדנה כאשר מגיע חג או תשעה באב וצריך לקרוא מגילה.

Tanach.jpg

היו זמנים שבהם תמיד רציתי להתחבר יותר לתנ"ך. או לחלופין שהתנ"ך יהיה מחובר יותר אלי. להכיר כל מיני ספרים עלומים כמו חבקוק וצפניה ונחמיה. הרי הם בטוח אמרו דברים בעלי משמעות אם הם זכו להיכנס לתנ"ך, גם אם כותבי הסיליבוסים לבגרויות בתנ"ך לא חושבים ככה. ובכל פעם שניסיתי, השתעממתי אחרי עמוד או שניים. מילים גבוהות וסיפורים עלומים שזועקים לפרשנות במקרה הטוב, ופרקים שלמים בארמית במקרה הפחות טוב...

לכן תמיד, גם בבית הכנסת, התקופה שבין סוכות לחנוכה היא הנחמדה ביותר. סיפורי בראשית, זיכרונות מהגן, סיפורי אלף לילה ולילה. אחרי זה מגיע פרשת שמות, שהיא בעצם רק הכנה נפשית, כדי להקל עלינו את המעבר לקראת פרשת ויקרא. לפרשת ויקרא כבר צריך להיערך בהתאם. להצטייד בשלל עלוני שבת, לשבת ליד חברה שלא ראינו זמן רב (אבל לא מאחורי הגברת הזקנה שמקפידה לעשות שששש קולני מדי עשר דקות) ואם ממש אין ברירה, לזייף איזה כאב ראש או להאשים את המזגן של בית הכנסת ואת הגבאים חסרי ההתחשבות ופשוט לברוח החוצה. אפשר גם לצאת צדיקים מהעסק ולהציע לאמא לחזור הביתה לחתוך סלטים כדי שהכל יהיה מוכן לפני שהאורחים באים...

התנ"ך, ספר הספרים שעליו נשבעים חיילי צה"ל, הספר שאותו הבריחו אבותינו בשואה, ספר החובה בכל בית יהודי, תופס אותנו באופן אישי קצת במבוכה. מאמינים בסיפורים? בהחלט, כך אני מבטיחה לחבריי החילונים, מאמינה בכולם. אבל לצערי אני לא יכולה להגיד שהחיבור הזה הוא חלק חיוני מהחיים שלי.

הרגעים שבהם אני הכי מתביישת בתחושה הזו, הם כשיוצא לי לסייר עם קבוצות נוצריות ברחבי יו"ש. אני מסה לרגש אותם ולחבר אותם בכל דרך אפשרית - ושולפת את התנ"ך לעזרתי כבדרך קבע. 80% מאירועי התנ"ך קרו ביהודה ושומרון. הכפר ביתין משמר את השם בית אל, וג'בע - את גבע בנימין. אפילו המקומיים שהיו פה אלפי שנים אחרי, ראו חשיבות בהנצחת השמות התנכיים והמקראיים. הסיור בשילה הקדומה מרגש אותם עד דמעות, ואני מודה, יש בי משהו מהצד שמאוד מקנא בהם.

אחת הדמויות שפגשתי, שדרן רדיו מפורסם מארה"ב, קיבל רשות מהמדריכה לקחת שלושה חרסים, שאותם הוא החליט להביא לשלושת בניו, כולם כמובן קרואים על שם אישים מהתנ"ך. "אביא להם את החרסים האלה", הוא אומר לי, "כדי שיגדלו ויחיו את דרכם כמו המנהיגים הגדולים שעליהם דיברנו, אליהו ושמואל. דוד המלך. שישאבו השראה מהאנשים הכי גדולים שחיו עלי אדמות". אני מהנהנת בהתרגשות, וחושבת לעצמי שזה מצחיק, הוא מדבר על אבות האומה שלנו. ילדי ישראל, עופר ואמיר וטל ושחר, אולי יתחנכו על סיפורי אבות האומה, אבל כבר לא ייקראו על שמם. אלישע וצדקיהו, עזרא ונחמיה, כבר מזמן לא באופנה פה.

לקראת שבת, תוך כדי הכנות ובישולים, אני נכנסת לרגע לאינטרנט ומחפשת בגוגל מה פרשת השבוע. מאחלת לעצמי שאולי השנה, כשרק התחלנו מחדש את סבב פרשות השבוע, אולי ייצא לי להסתכל מהר ולבדוק מה קורה שם לפני בית הכנסת, הזדמנות לפתוח את אחד מעשרות ספרי פרשות השבוע שיושבים לי על המדף. היום יש כל כך הרבה ניסיונות להנגיש את פרשות השבוע והתנ"ך אלינו. "פותחים שבוע - סופרים ויוצרים כותבים על פרשת השבוע", "פרשת השבוע בראי הזוגיות", פרשת השבוע ורעיונות עסקיים שנלמדים ממנה, ועוד ועוד.

מאחלת לעצמי שאת הניצוץ בעיניים למשמע סיפורי התנ"ך שניצת אצל ילדים בגן בזמן שהם עושים קבלת שבת, אצליח להצית מחדש אצלי אחרי כמעט 20 שנה.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם