הסול של סוליקה

סוליקה ביטון, שכולם קראו לה סול, נפטרה בגיל 90 בחול המועד סוכות.

סול היא אמא של איב, שהוא הבעל של איילת, שהיא בעצם דודה שלי. אשכנזייה מבית טוב שהחליטה להתחתן עם מרוקאי (רחמנא לצלן) והכניסה לחיי משפחתנו הקטנה והשקטה הרבה צבע, חום, עוצמה, מסורת, קולולולו וכמובן את "הביטונים": מלא ילדים, מלא נכדים, וסול.

סול היתה אישה קטנה ויפה שעמדה בראש החמולה הענקית הזו, וגידלה אותה בחכמה, באהבה, ובהרבה מרוקאיות.

כשאני הבאתי הביתה חתן מרוקאי כבר לא נפלו מהרגלים. בחינה שלי הסבא והסבתא הפולנים כבר עינטזו יופי לצלילי מוזיקה מרוקאית אסלית, לבושים כפתנים וזוללים שבקיות.

נזכרתי כמה סול הייתה מאושרת בחינה שלי - גם חזרתי בתשובה, גם התחתנתי עם מרוקאי (דרך אגב, לא ברור לי מה היה יותר משמח), היא רקדה והתרגשה וסיפרה לאמא שלי כמה מזל יש לה שיש לה אותי.

מאז המרוקאיות השתלטה מזמן על ביתנו האשכנזי, ויש לציין שזה נעשה בשיתוף פעולה מרצון, ושעמוק בפנים חלקנו הרבה יותר מרוקאים מהם.

השבוע נסעתי לבת גלים לנחם את איב ואת הביטונים. בדרך חזרה הביתה חשבתי לעצמי שאני חייבת לאישה הזו המון, ובעיקר הרגשתי שאני רוצה לספר עליה, שתכירו אותה גם אתם. מה יש, שרק אני ארוויח?

אז הנה, כמה סיפורים מרגשים ששמעתי שם למרגלות הכרמל, בבת גלים, ליד חוף הים שכל כך אהבה.

סול נולדה בשנת 1924 במרקש והתחתנה בגיל 12 עם שארל אנדרה. נולדו לה עשרה ילדים, שלושה מתוכם היא קברה בחייה.

בשנת 1958 הגיע שארל לביקור בארץ כתייר ממרוקו, ובמצלמה קטנה הוא צילם בשבילה את ארץ הקודש. בלי שהיה מודע הוא הנציח במצלמתו את מצעדי יום העצמאות העשירי למדינת ישראל, ואת ראש הממשלה דוד בן גוריון נואם לידו כשברקע מצעד ראווה של חילות הצבא, וכמובן ירושלים.

את הסרטים שצילם הוא החביא היטב במזוודה וחזר למרוקו. מראה אחד של ישראל האהובה הספיק לה: "עכשיו תיקח אותי לארץ ישראל!", היא דרשה. וכשהגיעו לארץ, דבר ראשון הם קנו שלושה דברים: בית, עסק, ולא ייאמן - חלקת קבר כפולה.

ארץ ישראל הייתה משאת נפש, חלום, געגוע, והיא הבטיחה לעצמה ששום דבר לא יזיז אותה מכאן.

את הבית הם קנו בשכונת בת גלים בחיפה, שכונה ייקית עם בית כנסת אחד - אשכנזי. ההחלטה לבנות בית כנסת מרוקאי התקבלה די מהר. איפה בונים אותו? במקום הכי חשוב באזור - בסיס חיל הים הסמוך לשכונה, ככה כל החיילים שכל כך אהבה יוכלו גם להתפלל, אפילו שזה קצת רחוק וכל שבת צריך לצעוד עד לשם.

וכך במשך חמישים שנה, כל שבת היא צועדת לשם, אבל לא בידיים ריקות. תפילה עבור החיילים זה עניין חשוב, אבל ארוחה טובה זה חשוב לא פחות. ולכן היא הכינה סעודת שבת לכל החיילים שהגיעו לבית הכנסת. בהלוויה סיפר לי איב שהם הגיעו, החיילים מהבסיס, לחלוק לה כבוד אחרון. היו שם כמה שסיפרו לו בלחש שרק בזכות הארוחה שלה הם הגיעו לבית הכנסת.

חמישים שנה, כל שבת, וכשלא היה לה כבר כוח היא דאגה שהבת שלה תעשה זאת במקומה.

איב מצביע על ארון כלי הקריסטל בסלון: "את רואה הכלים האלו?", הוא שואל אותי, "אני מעולם לא זכיתי לאכול בהם. אני לא, אבל היו מי שזכו".

מסתבר שבכל שנה בפורים היא הייתה מארגנת אוטובוס, ושולחת אותו לאסוף מהשוק את כל הזקנים הבודדים, את מקבצי הנדבות, את העניים ואת הנזקקים.

כולם עלו על האוטובוס אליה הביתה. כל אחד היה מקבל מקלחת חמה, בגד חדש ונקי ללבוש, ולבסוף סעודת מלכים. כלי הקריסטל המרהיבים, והבעיקר מאוד יקרים, ערוכים על שולחן עמוס מאכלים, וכל החבורה המרשימה הזו הייתה מתיישבת לאכול ולשמוע שיעור תורה מפי הרב.

בסוף הסעודה, בדרכם חזרה איש איש לביתו, הם קיבלו גם דמי פורים.

ילדיה, שהם עצמם היום כבר סבים וסבתות, מספרים לי סיפורים על אישה פשוטה אבל ענקית, שביקשה מידי פעם כסף מילדיה בלי להסביר למה, ומה שלקחה הלכה ותרמה בשמם ולרפואתם ולאריכות ימיהם.

עשרות מוסדות זכו לתרומות שלה. "את הכסף שלכם אני לא לוקחת לעצמי, אני לא צריכה, יש לי מספיק", היא תמיד אמרה להם, "זה הכל לצדקה ולברכה".

ישבתי שם בשבעה וחשבתי לעצמי על הדור הזה של אמהות שכל מהותן הייתה לגדל את הילדים. זו הייתה המשימה, היא לא לוותה בשאלות על מימוש עצמי וקריירה, היא גם לא לוותה ברגשות אשם על קריירה שגורמת להזנחת הילדים. סול פשוט הייתה שם בשבילם, כל כולה. בשבילם, בשביל ארץ ישראל, בשביל לימוד התורה, בשביל הדאגה לעניים. איזו דמות פשוטה, ישרה, אמיתית, שיודעת לאן צריך ללכת ואיך צריך ללכת.

כבר כמה ימים שהיא לא עוזבת אותי, האישה הזו, גורמת לי לברר איך נראית הדרך שלי והאם היא נכונה לי? וכן, היא גם גורמת לי לקנא; בפשטות החיים, באמת הצרופה הזו, ובעיקר, היא גורמת לי להתגעגע ולחוש את החוסר הזה בעולם של דור שלם שהולך ונעלם.

יהי זכרה ברוך.

 

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם