מזל טוב לי!

זהו, זה רשמי. גם התאריך העברי וגם הלועזי מאחוריי, מה שאומר שאני כבר בת 29.
אף פעם לא עשיתי עניין גדול מימי הולדת. אף פעם לא חגגתי או ארגנתי איזה מפגש כדי לציין את המאורע, ואני גם האחרונה שעושה צ'ק-ליסט בסוף היום כדי לראות מי לא התקשר / מי לא זכר / עם מי אני צריכה להתחשבן. היום הזה פשוט איכשהו תמיד עובר אותי באדישות מסוימת.

אבל השנה לא יכולתי להישאר אדישה. כל כך הרבה תגובות תדהמה קיבלתי: "את כבר בת 29?? יואו, זה מטורף. תראי איך הזמן עובר"; או במילים אחרות ובתרגום חופשי: אחותי, את כבר עוד רגע בת 30, הזדקנת חביבי.
עכשיו קופצים כל המבוגרים ממני ואומרים: "תראו את הילדה הזאת, כל החיים עוד לפניה והיא מעזה להתלונן". אז לפני שאתם ממשיכים פשוט תפסיקו עם זה, זה מעצבן, באמת. פשוט די. גם אתם התלוננתם כשהייתם בני 30 ועכשיו הגיע תורי, אז אל תהרסו.

הגיל משחק תפקיד גדול בחיים שלנו. הוא תמיד נמצא שם, מהווה כאילו סוג של עוגן כדי למדוד את מה שהספקנו בחיים ובעיקר את מה שלא. מתי השתחררנו מהצבא, מתי התחתנו, מתי סיימנו את התואר הראשון שלנו, מתי סיימנו את השני, מתי נולדו לנו ילדים וכמה, עד כמה אנחנו מסודרים בחיים, מתי קנינו דירה משלנו, מתי הפסקנו לגור עם שותפים, מתי ומתי ומתי ומתי.
לרוב, במבחן ההספק, הגיל לא ממש שיחק לטובתי. התגייסתי שנה וחצי באיחור בגלל שנת שירות ארוכה במיוחד, מה שכבר הכניס אותי לפיגור עוד בתחילת הדרך, שלא לדבר על זה שהשתחררתי מהצבא רק אחרי חמש שנים. וכך מצאתי את עצמי עושה פסיכומטרי בזמן שיתר חבריי כבר התחילו את התארים השניים שלהם. לפחות היה לי הספק לא רע בחיי המשפחה - בגיל 24 כבר הספקתי להתחתן, ללדת ילדה ואפילו להתגרש:)
אני מודה שהרבע הפולני שלי לא שחרר מהר את המקום הזה. איך יכול להיות שאני כבר בת 25 ללא תואר? לא היה אפילו רגע של התלבטות. זה היה לי ברור - אני מתחילה ללמוד וכמה שיותר מהר. אילוצים טכניים / משפחתיים / אקונומיים / סוציו-אקונומיים - היטו את הכף. לא באמת יכולתי להרשות לעצמי להתחיל ללמוד. וכך, בלב כבד, קיבלתי את המציאות המרה. לא רק שאני בפיגור, אני מצליחה להפוך את המצב לאפילו גרוע עוד יותר.

תמיד חייתי בתחושה של פיגור. אי שם הרחק מאחורי כולם. מנסה להדביק את הקצב המטורף הזה שכולנו חיים בו. אני חושבת שעם הזמן גיליתי שאני ממש לא היחידה שמרגישה ככה. מסתבר שגם חבריי עם התארים השניים מרגישים חוסר סיפוק, כי הם כבר בני 29 ואין להם ילדים; ואלו עם התארים הראשונים מרגישים פספוס כי הם לא יצליחו במהלך התקופה הקרובה לעשות את התואר השני שלהם. כולנו במרדף, מסתבר, ותמיד תמיד יהיה שם מישהו לפנינו. ואף אחד מאיתנו לא מבין שאין לזה סוף, המרדף הזה הוא אינסופי ולעולם לא נוכל לנצח בו.
וככה אני כמו כולם, המשכתי להתעסק בפיגור שלי, להמשיך לרדוף ולחלום על דברים שאין לי או שעוד לא הצלחתי להגיע אליהם, ולעצום עיניים וממש להצליח להרגיש כמה אהיה מאושרת כשאשיג אותם, מבלי לדעת שגם אז אחלום ואדמיין על דברים נוספים שלא הספקתי ואמשיך לרוץ במרדף האבוד הזה, מתנה את האושר שלי בדברים שאין לי עדיין.

אז הנה אני היום, בגיל 29, ללא תואר, לא ראשון ולא שני. לא נשואה, ללא ביטחון כלכלי וללא רזומה עשיר ומרשים.
ואתם יודעים מה? אני מרגישה היום מאושרת כפי שלא הייתי אף פעם. כי פשוט נשבר לי לרוץ במרדף האבוד הזה שבו תמיד תמיד אצא מפסידה. אני לא צריכה לא תואר ולא בן זוג כדי להיות מאושרת. האושר נמצא בדברים הקטנים היומיומיים שסביבי. כל הדברים החיצוניים הם לא אלו שיביאו לי את האושר - לא הבן זוג, לא הכסף וגם לא איזו תעודת דיפלומה. ההפך הוא הנכון - האושר הוא זה שיביא את כל השאר.

אז בעודי יושבת וממתינה למשבר גיל ה-30 המדובר, מצוידת ב- rescue ובחבילות טישו, גיליתי להפתעתי שאני דווקא די מבסוטה על החיים. שכל שנה שעוברת היא רק טובה יותר. שאני גדלה וצומחת, שאני מאושרת יותר ויותר. 

מזל טוב לי!

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם