לא כל מה שנוצץ - חו"ל

בראש השנה האחרון נכנס לי ג'וק חדש לראש. "בוא נקפוץ לחו"ל!" אני אומרת לבעלי. "מה חו"ל?", הוא שואל. "ומתי? ואיך?"

אין כמו ההתרגשות של רגע לפני העלייה למטוס... תמונה מחופשה בחורף דאשתקד 

 

"יש לי איזה שבוע שאני יכולה לפנות לטובת העניין", אני אומרת לו, "ובכלל, מלא זמן לא היינו בחופש רק שנינו, ובארץ זה לא נחשב". הצדיק שלי מיד מזדעק. "הארץ שלנו מספיק יפה וטובה! צפון, דרום, איפה שתרצי אנחנו הולכים", ומזמזמם לי את הסלוגן המוכר - "דווקא עכשיו, חופשה בישראל". הוא מזהיר שבראש השנה לא כדאי לדבר רעות על הארץ, שחס וחלילה לא יקשיבו לנו בשמיים...

הדו-שיח הזה חוזר על עצמו לא פעם בשבועות האחרונים, ואני מנסה לחשוב למה בשבילי חופשה אמיתית פתאום נראית אפשרית רק בחוץ לארץ. אין ספק שיש פה השפעה של לחץ חברתי קל. רבים מחבריי החליטו לנצל את שוך עונת התיירות והירידה במחירים לטובת גיחה לשלל קצוות תבל; איסלנד, סקוטלנד, נפאל. הקצרים בזמן או בכסף החליטו להסתפק בגיחה קצרה לסלובניה, גיאורגיה או כרתים.

אך לא רק בלחץ חברתי מדובר, חוששני. יש פה איזהו יסוד עמוק שמושרש בנו, לפיו יש משהו מאד מאד מלהיב בלטייל בעולם הרחב. לפגוש תרבויות זרות, לראות נופים מדהימים, וכן, אודה ולא אבוש, השופינג של חו"ל הרבה יותר מלהיב מהשופינג של הארץ. אפילו שהכל גם ככה מיוצר בסין...

מתווספת לכך התחושה כי בחו"ל חופש הוא חופש אמיתי, רחוק מהעין רחוק מהלב. רק בחו"ל אפשר להתנער מהטרדות היומיומיות, מהפלאפון והמייל, מהחדשות, מהלחץ להציץ ב-YNET כל חמש דקות. משום מה קשה ליישם את החופש הזה כשנוסעים שעה צפונה או דרומה. הYNET- מלווה אותנו עד לשם.

ולכן, בכל פעם שאני מפנטזת על חופש, הפנטזיה שלי בהכרח כוללת מטוס. ודרכון. והחלפה למטבע זר. יהיה מי שיתחכם ויאמר לי בהזדמנות זו לקפוץ על מטוס לאילת, ושבטח מקבלים שם דולרים אם אני אתעקש... אבל לא, זה פשוט לא זה.

חג סוכות הממשמש ובא מזכיר לי עד כמה מנגינת הנדודים הזו היא לא איזה בעיה פרטית שלי, אלא משהו שטבוע בגנטיקה של העם היהודי. מרגע שהתגבשנו לעם, אנחנו לא מפסיקים לנדוד. משהו בנו חסר מנוח, מסרב להגיע אל המנוחה והנחלה. האבסורד הוא שבמשך אלפיים שנה נדדנו ברחבי העולם כשבליבנו כמיהה אחת ויחידה, לזכות להתיישב בארץ ישראל, נחלת אבותינו. לזכות לעלות לרגל לירושלים. סוף סוף זכינו להגשים את הכמיהה הזו, להתבסס פה בארץ חמדת אבות, היכן שהשיר מבטיח כי "תתגשמנה כל התקוות", ואיך אנחנו מתמודדים עם העובדה ההיסטורית הזו? מורידים לפלאפון אפליקציות של הדקה ה-90 וחוליו, וממשיכים לפנטז על הגיחה הבאה לחו"ל.

כמה שאהפוך בשאלה הזו, ואנסה לנתח את השורשים שלה, אשאר חסרת תשובות.

הישראלים אוהבים את הארץ, אין לי ספק בזה. כולנו נחווה את זה מקרוב בסוכות, כשכל גן לאומי ומעיין דלוח יוצפו בהמוני מבקרים. ובמקביל, הישראלים ימשיכו לגדוש את נתב"ג ביולי אוגוסט, וכן, גם אם זה אומר שצריך לקנות פחות קוטג' במהלך השנה. אני מניחה שהצורך הזה של חופשה בחו"ל לעולם לא יעזוב אותי ותמיד ימשיך לנקר לי בראש בצורת ציפור קטנה.

אבל במסגרת שלל ההבטחות שאני מבטיחה לעצמי לכבוד השנה החדשה, אני מבטיחה לנסות לברר לעצמי קצת יותר את הנקודה הזאת. מבטיחה להגיע לחול המועד סוכות, לקום בבוקר ולצאת לטייל בארץ באיזה מקום לא מוכר (אני בטוחה שיש עוד כאלה, ואפילו ממש מתחת לאף שלי) מתוך תחושה שאני לא מטיילת בארץ מתוך אילוצים וברירת מחדל, אלא מתוך אהבה אמיתית לארץ שלנו.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם