בין ראש השנה ליום הפיטורין

עם תום החופש הגדול, בתקופה בה מתחילים לחוש ברוחות הסתיו, קצת לפני חגי תשרי, אני תמיד מרגישה מנצחת.

אני מרגישה מנצחת בעיקר בשל היותי אמא עובדת. אמא לארבעה ילדים מקסימים, שעובדת במשרה מלאה פלוס. אמא שמצליחה תמיד לשלב בתבונה בין גידול הילדים, הבית והמשפחה, לבין העבודה.

החופש הגדול מהווה נקודת מבחן. הוא מעמיד אותי בניסיון, כאלו מישהו מותח את החבל ובודק אם אצליח להתגבר על האתגר. ואני תמיד מתגברת.

בערב שלפני תחילתה של שנת הלימודים אני עוברת שוב על רשימת המטלות ומסמנת "וי" בחיוך גדול. אני מתפנה להכין את "עוגות ה-בהצלחה" המסורתיות, מארגנת יפה יפה את הבגדים החדשים על ספה בסלון ביתי, ומחכה בהתרגשות לשמש שתפציע ולבוקר שיעלה.

אני קמה מוקדם ומקבלת את הבוקר באהבה (זה לא קורה תמיד, וממש לא מובן מאליו). זהו, עמדתי באתגר - עכשיו אני יכולה לקבל בגאווה תעודת "סיימה בהצטיינות".

אולם מעל כל התענוג והסיפוק שמלווים אותי בתקופה זו בשנים האחרונות, ולהם אני מצפה בכיליון עיניים, כאילו מרחפת בתקופה האחרונה עננה אפורה וכבדה, והלב שלי לא שקט.

כי אין מה לעשות, במתמטיקה כמו במתמטיקה, כאשר אחד ועוד אחד לא שלמים, הם לעולם לא יהיו שתיים. כשאין סינכרון מלא בין החיים של הבית לבין החיים של העבודה, אז אין הרמוניה. זה פשוט לא עובד.

וכן, זה פגם וגרע ממכסת האושר שהבית והילדים סיפקו, במקצועיות ואהבה רבה. זה פגם.

מטבעי אני לא אדם שנכנע לקשיים, ולא אחת שמרימה ידיים. עכשיו אני מבינה שזה לא תמיד נכון להסתכל על החיים רק במדדים של רווח והפסד. העולם המודרני מחייב אותנו למדוד כל דבר לטובת הסיפוק המיידי. אבל כשסוללה נגמרת, גם לא "קנדי קראש" יוכל להיטען. פרספקטיבה, נקודת מבט לאורך זמן , הם הדברים שחשוב להכניס למשוואה.

וכך, יום לפני ערב ראש השנה, דקה לפני שהשנה החדשה נכנסת, שלוש שעות לפני שאני מחתימה כרטיס ומסיימת עוד יום עבודה (שאותה אני כל כך אוהבת), בדיוק אז הגיעה הבשורה. היא לא הייתה עטופה בנייר חגיגי ולא היה מצורף לה כרטיס ברכה. פשוט הודעת דואר אלקטרוני אפורה ומרוחקת, בתזמון הכי פחות רגיש שיכול להיות. היא, הבשורה, נחתה על צג המחשב, מאורגנת בתוך שורה קצרה של מילים ומודיעה את מה שכבר ידעתי. המילים הלקוניות הרעידו את גופי וחשתי בחילה נוראית. רציתי להקיא. כעסתי.

מה שהפתיע אותי היה התזמון, שככל הנראה נבחר בקפידה, אולם בעיניי היה חסר התחשבות בעליל ומכוון כמו חץ אשר נע במהירות לעבר המטרה.

זה הכאיב. אבל חשבתי לעצמי שכל כוס ריקה תמיד ניתן למלא, ובטח יש שפע של דברים שאני יכולה להכניס לתוכה. שתיתי מים להירגע.

לפעמים המציאות או א-לוהים מעמידים אותנו במבחן או בצומת דרכים, כל אחד בוחר את המונחים שלו. וכנראה עכשיו הכל תלוי רק בי. אני בצומת.

לפני כניסת השנה החדשה, כשהבית כבר נקי, האוכל כבר מוכן והנרות על השולחן ממתינים רק לי, בדיוק אז ביקש בני הבכור שנשחק במשחק המונופול ואני הסכמתי (אמרתי לכם שאני אמא שיודעת לעשת ג'אגלינג). ואז, תוך כדי שאני מתלבטת האם להשקיע את מיטב כספי הוירטואלי בנכס בתל אביב, הכל פתאום נראה ברור. כל התשובות היו מונחות שם על משטח המונופול. הבנתי שהכללים של החיים דומים בדיוק לאלו של המונופול. הכל עניין של סיכונים מול הזדמנויות. לעולם לא אוכל לחזות את גורל הקוביות, אולם איך לשחק איתן? רק אני קובעת.

הלוח מלא הזדמנויות, וכך גם החיים שלי. אני בוחרת איזו הזדמנות אני רוצה לנצל, ובמה אני בוחרת להשקיע.

אני מסלקת את כל הכאב והצער, ומפנה מקום לשנה החדשה, להזדמנויות חדשות שקיבלתי במתנה ערב ראש השנה. כנראה מישהו שם למעלה מאוד מאמין בי.

עכשיו אני מחייכת, וחושבת לעצמי שזו בהחלט הזדמנות מצוינת לנגוס בקרמבו הראשון של השנה, וכך להתחיל עם קצת מתוק.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם