הרחק מעבר לקו המשווה

יש דברים שאני לומדת דווקא בחופש הגדול. נכון, חופש גדול ולימודים לא הולכים יחד, ובכל זאת את השיעורים המשמעותיים של החיים אנחנו לומדים בלי מחברות וספרים ולוח ומורה. ודווקא כשכל אלה בפסק זמן של חודשיים, ואני מפרפרת בין עבודה לבין ילדים בחופש, ונאנקת תחת המשוואה הבלתי אפשרית הזאת, אני מוצאת את עצמי לומדת שיעור חשוב על עצמי.

השיעור-העצמי הזה החל כשבמוחי ניקרה שאלה שלא נתנה לי מנוח. שאלה שחזרה לנקר על חלונות-לבי כל חופש גדול מחדש. האם המועקה שמלווה אותי בשני חודשי החופש הגדול הזה, היא אמיתית או לא. כלומר, האם העובדה שכובד העבודה על כתפיי מכפיל ומשלש את עצמו דווקא בחודשיים האלה, נובעת מכך שאכן יש יותר עומס; או ש"הכל בראש", כמו שאמרו פעם בצבא. הכל פסיכולוגי.

יש ימים בחופש הגדול הזה שבהם אני יוצאת החוצה בבוקר בדרכי לעבודה וכל התריסים ברחוב מוגפים. המורים והמורות והגננות מימין ומשמאל עוד לא התעוררו. היו שנים שברגע הזה פתאום הרגשתי הפראיירית היחידה בעולם, האשה היחידה עלי אדמות שיוצאת לעבוד בעונה הזאת, ולמה עשיתי את זה לעצמי. ופתאום גוש מעמסת העבודה שעל ליבי עמד להכריע אותי. ויחד אתו לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה הייתי עושה עכשיו אם היו לי חודשיים חופש. ח-ו-ד-ש-י-י-ם  ח-ו-פ-ש. זה נשמע כמו חלום רחוק. ומתוק. וקסום. ורגליי נחלשו וברכיי חישבו לרגע להתקפל תחתיי.

אבל השאלה המנקרת, אט אט פינתה מקום להבנה שזה אכן בעיקר בראש. כן, נכון שיש משימות מיוחדות לחודשיים האלה (המרדף-חסר-הנשימה אחרי ספרי לימוד ואיפה-אפשר-לחסוך-כאן, הקייטנות-והיצירות-והצורך ברעיונות, ילדים-משועממים-ורבים ומתקשרים בלי סוף, טיולים, גיחות, ימי חופש שמכפילים-את העבודה-שנופלת על הימים שלפני ואחרי...), ובכל זאת. אם אך אצליח לנטרל את עצמי מהשוואות לאלה שסביבי, יהיה לי הרבה יותר קל. לא שהחופש הזה יהפוך לחודשיים קלילים וקסומים, ובכל זאת מרבית המועקה תתפוגג. אולי אפילו אוכל ליהנות פה ושם. אם רק אצליח להפנים את מה שאני כבר יודעת לדקלם, שאני זה אני והן זה הן... וכל אחד צריך לשמוח במה שיש לו. והשוואות רק מחלישות אותנו.  

וההבנה הזו החלה יורדת אט אט ממרומי תאי-השכל וכובשת לה יותר ויותר חלקים בתודעתי, בהרגשתי.

ממתי אנחנו מתחילים להשוות את עצמנו לאלה שסביבנו, ולמה זה נטוע בנו כל כך חזק, אני מהרהרת, ומוצאת נסיבות מקלות להיתלות בהן. אין ספק, התרבות שבה אנחנו חיים דוחפת אותנו להשוואות האלה מגיל קטן. מגיל הגן ובית הספר מודדים אותנו ונותנים לנו ציונים במספרים שמושווים למספרים שקיבלו אחרים, וכך אנחנו גדלים עם דפוס חשיבה שיש בו המון השוואה ותחרות. פתאום אני מתחילה להיות מודעת למשהו שמלווה אותי כחלק מהמחשבה הטבעית שלי, והוא כל כך לא נכון. הוא שם, והוא לא צריך להיות שם. בלי ששמתי לב, אני מודדת כל יכולת וכל הישג וכל נכס שלי בהשוואה למי שסביבי. וכמה לא נכון לעשות את זה. וכמה זה שונה מהמסורת היהודית החכמה שלנו, שמלמדת אותנו לחשוב אחרת.

אפילו עכשיו, כשאני כותבת את השורות האלה, אינסטינקטיבית אני רוצה לכתוב גם: "וזה לא רק אני, כמעט כולם עושים את זה". אבל זה בדיוק העניין. זה לא משנה מה כולם. משנה מה אני.

זה כנראה יהיה אחד השיעורים הארוכים ביותר בחיי. התחלתי ללמוד אותו בזכות השאלות שהציף לי החופש הגדול, והוא עוד יימשך כנראה הרבה מעבר לשנת הלימודים.

 

 

    

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם