לכו תשאלו את העם

שנים שאני מדברת על הלב של עם ישראל, ועל כך שאיפה שהוא ירגיש שזה הבית - שם תהיה ריבונות יהודית. ללב של עם ישראל יש כוח עצום. הוא זה שמכריע כבר אלפי שנים את גורלנו כעם.

שנים שאנחנו טוענים שאת עתיד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון צריך להכריע עם ישראל. חיכינו לרגע הזה שנים רבות. לפני הפינוי מגוש קטיף זעקנו, התפללנו וייחלנו שהכרעות גורליות יתקבלו רק דרך משאל עם.
שנים שאני טוענת בפני חבריי השמאלנים ש"הכרעות גורליות" הן לא רק על פינוי אלא גם על סיפוח, ולכן כל כך חשוב שנשאל את העם, כי אם נחליט שכן מספחים - אז שגם הם יבינו שלא מדובר בספין פוליטי אלא בהחלטה לגיטימית של משטר דמוקרטי ששאל - ממש כמו פעם - את העם מה הוא רוצה.

שנים שאני מנסה לגרום ללב של עם ישראל להתאהב כאן, בחבל הארץ הזה, בדיוק כמו שאני התאהבתי, להרגיש כאן הכי בבית, להבין שכאן על הרי יהודה ושומרון הכל התחיל, כאן הפכנו לעם, כאן נולד הסיפור שלנו.

והנה פתאום, הכנסת העבירה את חוק משאל העם, ואנחנו כאן לא ממש פרצנו בריקודי הורה סוערים. אולי זה בגלל שמיד אחר כך הוחלט לשחרר למעלה ממאה רוצחים, ואולי זה בגלל משהו אחר, משהו הרבה יותר עמוק.
כשמדברים על משהו והוא מאוד רחוק אז כל כך קל לחוש בטוח, אבל כשהמשהו הזה הופך פתאום למוחשי ועכשווי זה מתחיל  להלחיץ.
לדעתי הלב של עם ישראל קצת מלחיץ אותנו.

התחושה שמנשבת כאן על ראשי ההרים היא שאנחנו כחלוץ ההולך לפני המחנה, אבל מה אם נגלה בוקר אחד שהיינו חלוץ ושום מחנה לא הלך אחרינו?
סטירת לחי כואבת כבר קיבלנו בפינוי מגוש קטיף. זו הייתה סטירה כפולה, האחת - שהוכיחה לנו כבר אז שמשאל יכול להתהפך ברגע לכלי אנטי-דמוקרטי לחלוטין וכל כלבי השמירה של הדמוקרטיה - אפילו הרוטוויילרים הכי נשכניים - ישתתקו פתאום וקול  נביחתם לא יישמע; והשנייה - שהיינו שם לבד. רבים הזילו דמעות וכאבו את כאב המפונים, אבל הלב שלהם לא הרגיש ששם זה הבית.

מי שמכיר את הציונות הדתית לעומקה מבין עד כמה הסטירה הזו הייתה כואבת. זו סטירה מטלטלת, שמערערת את כל היסודות. לדעתי, עדיין לא הבנו לעומק מה ואיך קרה שם, אבל דבר אחד חשוב כן הבנו - שאם רוצים להמשיך לקיים חיים יהודיים בנחלת אבותינו על הרי יהודה ושומרון, חייבים לחבר לשם את הלב של כולם.

משאל עם מרגש אותי ומפחיד אותי בו זמנית. משאל עם הוא דבר שדורש אחריות לאומית גדולה שמתחילה ברמה הכי בסיסית - איך מנסחים אותו? מי מנהל ומפעיל אותו? האם גם בו ירמו, כמו בכל מיני קלפיות? יהיו בו קבלני קולות מושחתים? האם מי שישתתף בו יבין על מה הוא נשאל? כמה אנשים יהיו הגונים מספיק להגיד שלפני שהם נשאלים הם חייבים להבין על מה הם נשאלים, ויחצו את הקו הירוק ויגיעו להכיר מקרוב את האנשים, היישובים, הכבישים, החקלאות, היקבים, התעשייה ואת כל האתרים ההיסטוריים שמהווים חלק כל כך משמעותי מהעבר והעתיד שלנו? והשאלה הכי קשה לדעתי היא, מה יקרה ביום שאחרי? האם נדע לכבד את ההחלטות שיתקבלו שם? כי ביום שאחרי לא נוכל להאשים אף אחד אלא רק את עצמנו, וזה כידוע הכי קשה בעולם...

מה יקרה אם יוחלט לספח? מי יחליט שאין לו עתיד יותר במדינה שלתפישתו שולטת על עם אחר? ומה יקרה לחלופין לכל אלו שידרשו לפנות את ביתם אם יוחלט ההיפך? איך הם יתמודדו כשיאלצו לוותר על תפישת עולמם, לוותר על ארצם, על מולדתם, על תורתם? האם "זה ישבור את המפרקת של החברה הישראלית", כמו שדני דיין, יו"ר מועצת יש"ע היוצא, תמיד טוען? מה יהיה עלינו אז? וכשאני שואלת עלינו, אני לא מתכוונת למתנחלים אלא לחברה הישראלית - איך נצליח להמשיך לאהוב כשכל כך הרבה עומד כאן למשאל?

היום שאחרי המשאל מפחיד אותי מאוד. אני לא בטוחה שאנחנו בשלים לכך, בעיקר בלשאת בתוצאות שלו, יהיו אשר יהיו. מצד שני ברור לי שאי אפשר לקבל החלטות כאלו גורליות בשום צורה אחרת. רק החלטה של כולם, במשאל הוגן, תוכל להביא להכרעה בנושא כל כך טעון, רגיש וגורלי.

אז למה לא יצאנו לרקוד ברחובות? אולי בגלל שהמשאל הזה הוא עוד חוליה כואבת בתוך הבירור-ארוך-השנים ביחסו של הלב שלנו לאזור הזה, שאני רואה בו בית ומולדת, ושעצם הצורך להכריע בעניינו בכלל מעורר בי כל כך הרבה עצבות; ואולי באמת עמוק בפנים אנחנו מפחדים להתמודד עם מה שמביא איתו הלב של עם ישראל, ועם העובדה שהדברים לא תמיד מתנהלים כמו שהיינו רוצים ומאמינים; ואולי אנחנו מפחדים מהדרך הארוכה שעדיין מצפה לנו?

בתוך כל הטירוף הזה, אני מקווה שנדע קודם כל לאהוב ולכבד אחד את השני, שמה שלא יקרה - שזה לא ישבור את הגשרים הקטנים שנבנו כאן לאורך שנים, שלא נמצא את עצמנו בתוך מלחמת אחים, ובעיקר שמתוך הבירור הזה נגלה עד כמה המדינה הזו ועתידה יקרים לנו.

 

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם